המקרא היה הבידור של זמנו, ובידור אינו מפקד אוכלוסין

הנה תרגיל. קחו זר שאינו יודע דבר על הציוויליזציה שלנו, תנו לו מדגם אקראי של מאתיים סרטי הוליווד, ובקשו ממנו לתאר איך אנחנו חיים.

הוא ידווח שאנחנו חברה של רוצחים וגנבים. שבכל רחוב עירוני מתרחש ירי. שאנחנו במלחמה תמידית, שנישואינו מסתיימים בבגידה, שהשוטרים שלנו מושחתים והמדענים שלנו מטורפים, ושחלק מדאיג מאיתנו הם רוצחים סדרתיים. הוא היה טועה בכמעט כל דבר, והוא היה טועה בכיוון מסוים: הוא היה מחליף את מה שאנחנו מוצאים מעניין במה שאנחנו הננו.

אני רוצה להחיל את אותו תרגיל על התנ"ך.

מה אומרים לנו שהוא מראה

אנשים קוראים את התנ"ך כחלון אל המזרח הקדום, ומסיקים ממנו מסקנות גדולות. הם קוראים על קורבנות ילדים ומסיקים שהדבר היה נפוץ. הם קוראים על אברהם, על דוד, על איזבל, ומדמיינים שהתרבות הייתה מאוכלסת בדמויות כאלה ומעוצבת על ידי אפיזודות כאלה. הם פוגשים איסור ומסיקים שהדבר האסור היה שכיח; הם פוגשים גיבור ומסיקים שגבורה הייתה הנורמה.

חוקרים עושים גם הם משהו מזה, בזהירות רבה יותר, אבל הקריאה העממית אינה זהירה כלל. היא מתייחסת לטקסט כמייצג. הוא אינו מייצג. הוא מעולם לא נועד להיות כזה.

מה הוא היה בפועל

לפני הדפוס, לפני התיאטרון ברוב האזור, לפני כל דבר שהיינו מזהים כחדשות, הסיפורים שהפכו לתנ"ך היו מה שהיה לאנשים. הם דוקלמו, הושרו, הוצגו בחגים, סופרו מחדש בלילה. הם היו הבידור, והם התחרו על תשומת לב כמו שבידור מתחרה תמיד: בהיותם קיצוניים יותר מן החיים.

הביטו במה שנבחר. מבולים שמטביעים את העולם. ערים שנחרבות באש מן השמיים. אב שמתבקש לשחוט את בנו. מגפות, מצורים, טבח, מלך רוקד עירום, נביא שנבלע על ידי דג. שושלות היוחסין משעממות, וכולם מדלגים עליהן, והן כמעט החלקים היחידים שנקראים כתיעוד ולא כהצגה.

אוסף שנבחר על פי כוחו להחזיק קהל מספר לכם מה החזיק קהל. הוא אינו מספר לכם איך נראה יום שלישי רגיל, מאותה סיבה שהסרטים שלנו אינם מספרים.

אפקט הבחירה, בשמו

זהו אפקט בחירה וראוי לקרוא לו כך, מפני שאותה שגיאה מופיעה בכל מקום שבו סיפורים משמשים כראיה.

הרומנים שלנו, הסרטים שלנו, החדשות שלנו מורכבים ברובם המכריע מן המקרים הקיצוניים: הפשע, האסון, החריג. זה אינו עיוות שהכניסו עורכים ציניים. זה מה שסיפורים נועדו לו. סיפור על יום רגיל אינו סיפור. אז כל קורפוס של סיפורים, מכל תרבות, ייצג ביתר אלימות, בגידה, קטסטרופה, ודמויות גדולות מן החיים, במידה שהקהל יכול היה לשאת.

ישראל הקדומה הייתה חברה חקלאית קטנה שאנשיה בעיקר עיבדו אדמה, רעו צאן, התחתנו, שילמו מסים למי שגבה אותם באותה מאה, ומתו מדברים רגילים. כמעט דבר מזה אינו בטקסט, מפני שדבר מזה לא היה מחזיק איש ער ליד האש.

שני תיקונים הנובעים מכך

ראשית, אל תקראו שכיחות מן הטקסט. שהתנ"ך מזכיר קורבנות ילדים אומר לכם שקורבנות ילדים היו דבר שהקהל מצא מזעזע ומרתק, שזו עובדה על הקהל. כמה נפוץ הדבר היה זו שאלה לארכיאולוגיה, ותשובת הארכיאולוגיה היא: נדיר, ומיוחס בעיקר לשכנים.

שנית, אל תקראו השפעה מן הטקסט. אנחנו מכירים את הדמויות האלה מפני שהספר שנשא אותן קודש מאוחר יותר והועתק במשך שני אלפי שנים. זו עובדה על חייו של הספר לאחר מותו, לא על מעמדה של איזבל במאתה שלה. דמות אב-טיפוסית בסיפור ששרד אינה ראיה לאדם אב-טיפוסי בחברה שנעלמה.

למה השגיאה מתמידה

בחלקה מפני שהטקסט מגיע עם טענה לסמכות שסרטים אינם טוענים. איש אינו חושב שמותחן הוא מפקד אוכלוסין. אבל התנ"ך הוצג זמן כה רב כתיעוד, במובן הפשוט, שקריאתו כבידור של תרבותו שלו מרגישה כחוסר כבוד, כשהיא פשוט מדויקת.

ובחלקה מפני שזה מהנה יותר. עבר מלא נביאים וטבח הוא עבר טוב יותר לקריאה מעבר מלא שעורה. אותו תיאבון שבחר את הסיפורים האלה מלכתחילה בוחר, בנו, את הקריאה שמקבלת אותם כפשוטם.

התיקון אינו לקרוא את התנ"ך פחות. הוא לקרוא אותו כמו שהייתם קוראים את הסרטים שלנו אילו רציתם לדעת עלינו: כראיה למה שעם רצה לשמוע, שהיא ראיה אמיתית, ומעניינת, ואינה אותו דבר כראיה לאיך הוא חי.