מדוע אנשים מאמינים בתנ"ך: המנגנון החברתי, הפסיכולוגי והקוגניטיבי

מיליארדי אנשים מחזיקים באוסף של טקסטים עתיקים מהמזרח הקרוב כדבר האל, וכמעט איש מהם לא הגיע לעמדה הזאת על ידי שקילת הראיות בעדה. זה אינו עלבון; זו נקודת המוצא לשאלה אמיתית. אם האמונה בתנ"ך אינה מוחזקת על ידי אימות, מה כן מחזיק אותה? לסוציולוגיה, לפסיכולוגיה ולמדעי הקוגניציה יש לכל אחת חלק מהתשובה, וכשהחלקים מונחים זה לצד זה, התמונה היא של אמונה הנתמכת על ידי מערכות חברתיות אנושיות, צרכים רגשיים אנושיים והארכיטקטורה שהתפתחה באבולוציה של המוח האנושי, ובשום נקודה לא על ידי היות הטקסט אמיתי.

אני רוצה לעבור על המנגנון בשלוש השכבות האלה, מפני שהשכבות שונות ומתערבבות זו בזו לעיתים קרובות יותר מהראוי.

השכבה החברתית

האמונה עוברת בירושה לפני שהיא נבחנת. המנבא החזק ביותר של דתו של אדם הוא דת הוריו, והשני בחוזקו הוא דת המקום שבו נולד. כתבתי בעבר על הגאוגרפיה של האמונה, והנקודה ראויה לחזרה כאן: ילדים סופגים את השקפת העולם של משפחתם וסביבתם שנים לפני שהם מפתחים את הכישורים הביקורתיים לבחון טענה היסטורית, מדעית או טקסטואלית. עד שהכישורים האלה מגיעים, המסגרת כבר אינה טענה הנתונה לשיקול. היא הרקע שעל פיו נשפטות כל הטענות האחרות. המאמין אינו זוכר שאימץ אותה, מפני שמעולם לא היה רגע של אימוץ.

הטקסט הוא כרטיס חבר. ספר קדוש משותף מלכד קהילה. נאמנות לו קונה כניסה לחברה מובנית: זהות, לוח שנה, מערכת טקסים, רשת ביטחון וחוג של אנשים שיופיעו כשדברים משתבשים. מחיר העזיבה גבוה בהתאמה. אין זה אובדן של אמונה, שאינו עולה דבר, אלא אובדן של משפחה, חברים ומעמד, שעולה הכול. אדם ששוקל אם הספר אמיתי שוקל גם, בין שיודה בכך ובין שלא, מה התשובה הישרה תעשה לחייו, והחישוב השני מכריע בדרך כלל את הראשון.

המוסדות מגנים על הטקסט כדי שהמאמין לא יצטרך. במשך שני אלפי שנים, מוסדות מאורגנים היטב בנו גופים עצומים של אפולוגטיקה שכל תכליתם היא ליישב את הסתירות הפנימיות, לנסח מחדש את הראיות החיצוניות הסותרות ולספק למאמין תשובה מרגיעה לכל שאלה לפני שיעלה בדעתו לשאול אותה. המאמין היחיד כמעט לעולם אינו עושה את העבודה הזאת. היא נעשית בשבילו, ועצם קיומה של תשובה בטוחה אי-שם די בו כדי להניח לשאלה.

השכבה הפסיכולוגית

הטקסט מנהל את הפחד מהמוות. לבני אדם קשה עם המוות, עם הסבל ועם אי-הידיעה מה יבוא אחר כך. הנרטיב התנ"כי מטפל בשלושתם בחבילה אחת: לסבל יש תכלית, הצדק מובטח בסופו של דבר, והמוות אינו הסוף. ויתור על החבילה פירושו להתמודד עם שלושת הדברים האלה ישירות, בלי סיפור. רוב האנשים, כשמוצעת להם הבחירה בין תיאור מנחם לאי-ודאות ישרה, אינם חווים אותה כבחירה כלל.

הטקסט מספק מוסר מוחלט. לגבש אתיקה בעצמך, במשא ומתן עם אנשים אחרים ומול מקרים קשים, דורש מאמץ קוגניטיבי ורגשי אמיתי, והתוצאה תמיד זמנית. טקסט קדוש מציע מערכת כללים גמורה עם סמכות חיצונית מאחוריה. הרעיון של סדר מוסרי אובייקטיבי, שנקבע בידי האל, מושך דווקא מפני שהוא פוטר את המאמין מהנטל של חשיבה על השאלות עד תומן, נקודה שטענתי מהכיוון ההפוך כשטענתי שהדת לוקחת ממך את הבסיס לחשיבה.

הטקסט פועל כמנגנון התמודדות. תפילה, הבטחות הכתובים והתחושה שמישהו משגיח נותנים הקלה מדידה בזמני חולי, אבל ומשבר. ההקלה אמיתית. היא אינה תלויה בכך שמישהו מקשיב, אבל המאמין מייחס אותה לטקסט, וכל משבר שעובר מחזק את ההיקשרות.

השכבה הקוגניטיבית

המוח מזהה כוונה ביתר. הפסיכולוגיה האבולוציונית מתארת הטיה שהייתה פעם נכס להישרדות: כשמשהו לא מוסבר קורה, הנח שסוכן עשה אותו. להתייחס לרשרוש בשיחים כאל טורף ולא כאל רוח עולה מעט כשזו טעות ומציל את חייך כשזה נכון, ולכן המוח שוגה בכבדות לכיוון ראיית כוונה. אותה הטיה, המופנית אל עולם הטבע, רואה תכנון בעין, תכלית בסערה ורצון מאחורי היקום. אלוהי התנ"ך הוא מה שהגלאי הזה מדווח כשאין שם דבר לגלות.

משהתקבלה, האמונה מגנה על עצמה. לאחר שטקסט נתפס כסמכותי, הטיית האישור והחשיבה המונעת הרגילות עומדות על המשמר. תוצאות טובות הופכות לתפילות שנענו. תוצאות רעות וראיות סותרות מוסברות בדיעבד, ממוזערות או נדחקות לתא נפרד. טענתי שהטיית האישור הדתית גדולה יותר מהסוג הרגיל, מפני שהמאמין מגן לא על דעה אלא על זהות.

המוח הוא מנוע תבניות. מול אקראיות, מורכבות או כאוס, המוח אינו מדווח על אקראיות. הוא בונה סיפור, מפני שסיפור הוא מה שהוא בנוי להפיק. טקסט שמציע סיפור-על אחד, שבו כל דבר ממקור היקום ועד למזל הרע של הבוקר יש לו מקום, מספק אינטואיטיבית באופן ש"אין כאן תבנית" לעולם אינו יכול להיות.

למה מסתכמות שלוש השכבות

שימו לב למה שנעדר מכל אחד מהמנגנונים האלה. אף אחד מהם אינו כרוך בכך שהתנ"ך מדויק. כל אחד היה פועל באופן זהה עבור כל טקסט קדוש, וכל אחד למעשה פועל כך: אותה ירושה חברתית, אותה נחמה קיומית, אותו זיהוי כוונה מחזיקים את הקוראן בריאד, את הוודות בוארנאסי ואת ספר מורמון בסולט לייק סיטי. המנגנון אדיש לתוכן. הוא יחזיק כל טקסט שיימסר לו.

זו הנקודה בפירוט שלו. המאמין חווה את שכנועו כתגובה לטקסט. למעשה זו תגובה להוריו, לקהילתו, לפחדו מהמוות ולחיווט של מוחו שלו, והטקסט הוא המושא שהכוחות האלה נקשרו אליו במקרה. ההבנה הזאת אינה מפריכה את התנ"ך, שאינו זקוק להפרכה נוספת. היא מסבירה מדוע ההפרכות לעולם אינן נראות כפוגעות, והיא אומרת לכם היכן האמונה חיה באמת, וזה בשום מקום קרוב לראיות.