הדת אינה נותנת לכם בסיס למוסר, היא לוקחת מכם את הבסיס לחשיבה

ההאשמה הסטנדרטית נגד האתאיזם היא שהוא משאיר אותכם בלי יסוד למוסר. הסירו את האלוהים ואין עוד עיגון לטוב ולרע; אתם נסחפים, מאלתרים את האתיקה שלכם, בלי דבר מתחת לרגליים.

זה מעולם לא הפחיד אותי, ואני רוצה להסביר מדוע על ידי הפיכת הטיעון. ההאשמה מניחה שלספר החשבונות יש טור אחד: מה שמפסידים כשמשליכים את הדת. יש טור אחר, מה שמפסידים כששומרים עליה, והרשומה שם גדולה בהרבה.

העלות שלעולם אינה נספרת

הדת מבקשת מכם לקבל גוף של טענות, על מוצא העולם, על טבע הנפש, על מה שקורה אחרי המוות, על מה שמותר, על סמכותם של טקסט ומסורת, ולהחזיק בטענות האלה באופן מבודד מתיקון. הבידוד אינו מקרי. ספק הוא חטא. שאלה היא ניסיון. המאמינים הם אלה שמאמינים למרות הראיות, וזה משובח כמעלה.

עכשיו שאלו מה זה עושה לאדם, לא ביום ראשון, אלא ביום שלישי, בעבודה, בקריאת החדשות, בגידול ילד. זה מתקין הרגל: שיש קטגוריה של שאלות חשובות שבהן התגובה הנכונה לערעור אינה לבחון את הערעור אלא להחזיק חזק. אדם שיש לו קטגוריה אחת כזו למד שקטגוריות כאלה הן לגיטימיות, וההרגל אינו נשאר בקופסה שלו.

כתבתי על האמונה כאנטי-אפיסטמולוגיה. זו העלות האישית של זה: אתם לא רק מאמינים בכמה דברים שקריים, אתם מאבדים את השיטה שבאמצעותה הייתם מגלים שהם שקריים, והשיטה היא אותה השיטה שהייתם זקוקים לה לכל דבר אחר.

שקלו את שני ההפסדים

הניחו את השניים זה לצד זה ביושר.

אובדן בסיס אלוהי למוסר עולה לכם מה, בפועל? כמעט דבר שניתן לצפות בו. הרוב המכריע של מה שאנשים קוראים מוסר, אל תפגע, קיים את מילתך, שתף, הענש רמאים, עתיק מכל דת ומופיע בכל תרבות, כולל אלה עם האלים הלא נכונים ואלה שאין להן אלים כלל. אנשים שמשליכים את הדת אינם מתחילים לגנוב. העיגון מעולם לא עשה את העבודה; הציוד החברתי והאבולוציוני עשה אותה, והוא נשאר.

אובדן חשיבה עצמאית עולה לכם מה? כל מה שבמורד הזרם ממנה. היכולת שלכם להעריך טענה רפואית. הפוליטיקה שלכם. ההערכה שלכם של האנשים שרוצים את כספכם ואת הקול שלכם. ההבנה שלכם איך העולם נוצר ואיך הוא עובד. כל אחד מאלה תלוי ביכולת אחת, הנכונות ללכת אחר הראיות לאן שהן מובילות ולא להתייחס לשום מסקנה כחסינה, וזו בדיוק היכולת שהדת מאמנת אותכם לכבות בתחום שחשוב לה.

בסיס למוסר הוא דבר אחד. בסיס לחשיבה עומד ביסוד כל דבר אחר. האתאיסט מואשם בחסרון הראשון ויש לו השני. המאמין מקבל קרדיט על הראשון ופגע, מעצם המבנה, בשני. זו אינה עסקה שקולה, והעובדה שהוויכוח ממוסגר תמיד כאילו האתאיסט הוא זה עם הגירעון אומרת לכם מי מסגר אותו.

ההתנגדות

התשובה היא מידור: מאמינים רבים הם מדענים, רופאים ומהנדסים מצוינים, ואמונתם אינה נוגעת בעבודתם. זה נכון ואיני רוצה לבטל את זה בהינף יד.

אבל שימו לב לשני דברים. ראשית, המידור הוא מאמץ מתמיד. המדען המאמין צריך לקיים חומה בין הסטנדרטים שהוא מחיל בשולחן העבודה לסטנדרטים שהוא מחיל על עיקרי אמונתו, והחומה הזו היא הוצאה קוגניטיבית שהאתאיסט אינו משלם. שנית, החומה דולפת בדיוק במקום שחשוב: בגבול בין שני התחומים, בשאלות על מוצא החיים, על טבע התודעה, על מה ללמד ילדים, על מה מותר לחקור. אלה השאלות שבהן חברה זקוקה יותר מכול לחבריה שחושבים בחופשיות, והן השאלות שבהן המידור מובטח לו להיכשל, מפני שהן אלה שלעיקרי האמונה יש דעות עליהן.

מה הטיעון חושף

טיעון הבסיס המוסרי אינו באמת על מוסר. הוא על פחד: הפחד שבלי סמכות חיצונית אנשים לא יידעו איך להתנהג. אבל הביטו במי שמעלה אותו. מעלים אותו אנשים שקיבלו סמכות חיצונית על הכול, ולכן אינם יכולים לדמיין ניווט בלעדיה. הטיעון הוא וידוי על מה שהדת עשתה להם. הם אינם יכולים לדמיין חשיבה עצמאית על טוב ורע מפני שלא הותר להם לחשוב בעצמם על דבר שהיה חשוב.

עמדת האתאיסט היא זו שנבחנה. אין לו עיגון והוא מתנהג יפה, מפני שהעיגון היה סיפור. הוא חושב באופן עצמאי וזה אינו עולה לו דבר, מפני שהעצמאות מעולם לא הייתה הסכנה. עמדת המאמין היא זו עם החשבון הנסתר, והחשבון מוגש כל יום, בכל תחום, כיכולת מעט מופחתת לגלות מה אמת.

הייתי מוותר על בסיס למוסר שמעולם לא היה לי לפני שהייתי מוותר על זה. זה לא קרוב.