ההגה הלא מכוון: מדוע הטיית האישור הדתית גדולה יותר

אם נהגתם במכונית שגלגליה אינם מכוונים אתם מכירים את ההרגשה. המכונית מושכת לצד אחד. לא בחוזקה — אפשר לנהוג בה שנים — אבל בקביעות, ואם תסירו את הידיים מההגה לרגע תסחפו לעבר התעלה. הדרך היחידה לנסוע ישר היא להפעיל לחץ קטן ויציב לצד השני, ולהמשיך להפעילו לאורך כל הנסיעה.

כך זה להתווכח עם מאמין, ואני רוצה להסביר מדוע המשיכה אינה סימטרית.

לכולם יש את ההטיה

אודה ראשית במובן מאליו. הטיית האישור אוניברסלית. כל אחד מדרג את טיעוניו שלו גבוה מכפי שהם ראויים לו, זוכר את הראיות שעזרו לו ושוכח את הראיות שלא, ומציג את עמדתו כחזקה מכפי שהיא. אני עושה זאת. אתם עושים זאת. התאיסט מעבר לשולחן עושה זאת.

אז תשובת המאמין מוכנה: גם לך יש הטיה, אז אנחנו שווים, וביטחונך שאני מוטה הוא בעצמו רק ההטיה שלך מדברת.

התשובה הזו הייתה נכונה אילו הטיה הייתה כמות קבועה, זהה לכולם בלי קשר למה שהם מאמינים בו. היא אינה כזאת.

ההטיה גדלה עם הפרס

עוצמת המשיכה פרופורציונלית למה שהאמונה מבטיחה. זה כל הטיעון, ואני חושב שהוא קרוב לחוק.

הטיית האישור אינה תקלה אקראית. היא חשיבה מונעת, והמניע הוא הדבר שהאמונה הייתה מספקת אילו הייתה אמת. ככל שאמונה מציעה יותר, כך המוח עמל קשה יותר להגן עליה, מפחית יותר בערך ראיות סותרות, ומנפח יותר את הטיעונים בזכותה. זה אינו שנוי במחלוקת כפסיכולוגיה; זו הסיבה שאנשים גרועים יותר בשיפוט ההשקעות של עצמם מאשר של אחרים.

עכשיו השוו את שני הפרסים.

הדת מציעה חיי נצח. היא מציעה איחוד מחדש עם המתים. היא מציעה צדק — כל עוול יתוקן בסופו של דבר, כל אכזריות שלא נענשה תיענש בסופו של דבר. היא מציעה משמעות, מקום בתוכנית, אישיות במרכז היקום שיודעת את שמך. היא מציעה שהמוות אינו הסוף. אין מערכת הבטחות גדולה מזו הזמינה לבן אדם; הדתות הורכבו במשך אלפי שנים בדיוק על ידי ברירה של כל מה שאנשים רצו ביותר לשמוע.

האתאיזם מציע יקום קר. איש אינו מקשיב. המתים הלכו. הצדק הוא מה שנצליח לבנות בעצמנו, ובעיקר איננו מצליחים. חייך אומרים מה שתעשה מהם ואז הם נפסקים.

אחת העמדות הללו מושכת להפליא והשנייה לא, והמשיכה היא מה שמניע את ההטיה. למאמין יש כל מניע שאפשר להעלות על הדעת להפריז בערך הטיעונים בעד אלוהים. לי אין כמעט שום מניע להפריז בערך הטיעונים נגד — עמדתי אינה עמדה שמישהו מאמץ מפני שהיא מרגישה טוב.

מה נובע מזה לוויכוח

זה אינו אומר לכם איזה צד צודק. אמונה יכולה להיות מושכת ואמיתית. אבל זה אומר לכם היכן לשים את האגודל על המאזניים כשמעריכים את ההערכות העצמיות של שני הצדדים.

כשמאמין אומר לי שטיעון הוא מכריע, אני יודע שאותו טיעון, מכוון לצד השני, היה נראה לו חלוש, ושתחושת עוצמתו מיוצרת בחלקה על ידי מה שהוא היה מעניק לו אילו החזיק. כשאני תופס את עצמי מוצא טיעון נגד אלוהים משכנע, עליי לבדוק את אותו הדבר — אבל הבדיקה חוזרת עם פחות לתקן, מפני שהשכר על צדקה קטן כל כך.

אז הלחץ שאני מפעיל על ההגה אינו הטיה משלי. הוא הפיצוי על משיכה ידועה ומדידה, ויש להפעילו בקביעות, לא פעם אחת. כל טיעון בעד אלוהים מקבל הנחה. לא מפני שהוא בא ממאמין, אלא מפני שהוא טיעון בעד המסקנה המושכת ביותר שנוסחה מעודה, ומשיכה היא הדבר האחד שאנחנו יודעים שמנפח ביטחון.

ההתנגדות מן הנחמה

התשובה הרגילה כאן היא שלאתאיזם יש שכר משלו: חופש מאשמה, אין חובות דתיות, ההנאה להרגיש חכם יותר מהחסידים, חברות בשבט אינטלקטואלי.

אלה אמיתיים, והם קטנים. השוו אותם ביושר לתחיה לנצח ותראה שוב את אמך. האסימטריה שורדת את ההשוואה בסדרי גודל. אם אתם מפקפקים בכך, שימו לב לאיזה כיוון רצות ההתגיירויות על ערש דווי.

לנסוע ישר

טענתי במקום אחר שנחמה אינה ראיה — שאיך אמונה מרגישה אינו אומר דבר על אמיתותה. זהו ההמשך המעשי. מפני שהנחמה מחולקת באופן כה לא שווה, גם ההטיה שהיא מייצרת מחולקת באופן לא שווה, וחשיבה ישרה צריכה לתקן את ההבדל ולא להתחזות שכשני הצדדים מושכים במידה שווה.

המכונית מושכת ימינה. אתם מסובבים מעט שמאלה, כל הדרך הביתה, ואינכם מתנצלים על כך. זו אינה דעה קדומה נגד הכביש. זו הכרת הרכב שלכם.