הכנסה בסיסית תאפשר לאנשים לדבר, וזו בדיוק הסיבה שמתנגדים לה

הדיון על הכנסה בסיסית אוניברסלית מתנהל כמעט כולו בשפת הכלכלה. האם נוכל להרשות לעצמנו, האם אנשים יפסיקו לעבוד, מה יקרה לאינפלציה. אלה שאלות אמיתיות ואיני מבטל אותן. אבל אני חושב שהן אינן מה שהמאבק עליו, והסימן הוא מי בכל צד.

מה עושה הפחד מאובדן עבודה

רוב האנשים, רוב הזמן, חוששים לאבד את עבודתם. לא בבהלה, אלא כמצב רקע קבוע שמעצב מה הם אומרים ומה אינם אומרים. המשכנתא תלויה בעבודה, בית הספר של הילדים תלוי בה, ביטוח הבריאות במדינות רבות תלוי בה. אדם במצב הזה מחשב לפני שהוא מדבר, והחישוב יוצא בדרך כלל באותו אופן: לשתוק.

אז הם שותקים על המנהל הבלתי כשיר, על המוצר שאינו עובד, על החשבונאות שאינה בדיוק תקינה, על העמית שמתעללים בו. לא מפני שהם פחדנים. מפני שמחיר הדיבור מרוכז עליהם והתועלת מפוזרת על כולם.

הכנסה בסיסית משנה את החשבון של החישוב הזה. לא בכך שהיא עושה מישהו עשיר, אלא בכך שהיא עושה את אובדן העבודה לדבר שאפשר לשרוד. אדם שיודע שיאכל בחודש הבא לא משנה מה יעשה מעסיקו יכול להרשות לעצמו לומר מה הוא חושב, וכוח עבודה של אנשים כאלה הוא דבר שונה מכוח עבודה של אנשים שאינם יכולים.

התקדים

ראינו את זה בעבר, והמקרה מלמד.

הטרדה מינית בעבודה הייתה, ברוב המאה העשרים, נפוצה וכמעט לעולם לא דווחה. היא לא הפסיקה להיות נפוצה מפני שגברים הפכו טובים יותר. היא הפכה לניתנת לדיווח כשהנשים שנחשפו לה יכלו להרשות לעצמן לדווח: כשאישה שאיבדה את עבודתה בגלל תלונה לא הייתה נותרת חסרת כול, מפני שרמת החיים עלתה, מפני שביטוח אבטלה התקיים, מפני שהכנסה שנייה למשק הבית כבר לא הייתה מותרות. ברגע שמחיר הדיבור ירד מתחת למחיר השתיקה, אנשים דיברו, והדבר שהיה נורמלי במשך מאה שנה הפך לשערורייה בתוך עשור.

דבר בהתנהגות עצמה לא השתנה. מה שהשתנה היה מחיר ההתנגדות לה. זכויות שקיימות על הנייר ממומשות רק על ידי אנשים שיכולים להרשות לעצמם את ההשלכות, וההשלכות הן בעיקר כלכליות.

מי היה מפסיד

עכשיו שאלו מי מרוויח מאוכלוסייה ששותקת.

מעסיקים, כמובן, במובן הצר שכוח עבודה צייתן זול יותר לניהול וקשה יותר לארגון. אבל התועלת רחבה מכל חברה בודדת. כל ההסדר שבו כמה אלפי אנשים בפוליטיקה ובעסקים מקבלים את ההחלטות והשאר מקבלים אותן נשען על כך שלשאר יש יותר מדי מה להפסיד. ציבור שיכול להרשות לעצמו לשבות, לסרב, להעיד, לצאת, לבלות שנה בקמפיין במקום בעבודה, יהיה ציבור עם כוח שכיום אין לו.

תאגידים מבינים זאת. כך גם התקשורת שתלויה בפרסום תאגידי, והפוליטיקאים שתאגידים מממנים את הקמפיינים שלהם. הכנסה בסיסית היא, בין השאר, העברה של מנוף מהאנשים שמעסיקים לאנשים שמועסקים, והאנשים שמעסיקים יודעים לספור.

לכן ההתנגדות לה עזה בהרבה ממה שהכלכלה מצדיקה. הרבה העברות בסדר גודל דומה עוברות בלי הרבה רעש כשהן זורמות כלפי מעלה: סובסידיות חקלאיות, חילוצי בנקים, מיסוי הון. העברה שזורמת כלפי מטה, וחמור מזה, נותנת למקבליה את החופש לומר לא, פוגשת התנגדות שאינה עומדת בשום פרופורציה לעלותה.

מה איני טוען

איני טוען שההתנגדויות הכלכליות אינן ישרות. כמה מהן רציניות. המימון קשה באמת, וההשפעות על שוק העבודה אינן ודאיות באמת, וכל מי שמציע הכנסה בסיסית חב תשובה על שתיהן.

אני טוען שאילו כל השאלות הכלכליות היו נענות מחר, ההתנגדות לא הייתה נעלמת, מפני שהשאלות הכלכליות אינן מקורה. המקור הוא הדבר שההצעה הייתה עושה בפועל, שהוא להפוך מספר גדול של אנשים לקשים יותר להפחדה. כל מי שמרוויח כיום מכך שהם מופחדים יודע זאת, והם מתווכחים על אינפלציה מפני שזה מכובד יותר מלומר זאת.

התבנית מוכרת מכל חופש אחר שאנשים נאלצו לחלץ מהמערכת, ושכתבתי עליו בעבר: החירויות שניתנות בקלות הן אלה שאינן מזיזות כוח. זו הייתה מזיזה. הביטו איך מתווכחים נגדה ותוכלו למדוד בדיוק כמה.