ככל שאתה מטפס גבוה יותר, אתה חופשי פחות

יש לנו אינטואיציה לגבי ארגונים שהולכת בערך כך: כוח מצטבר כלפי מעלה, ולכן האנשים בפסגה הם החופשיים והאנשים בתחתית הם המוגבלים. דרגה קונה מרחב תמרון.

ההפך קרוב יותר לאמת, וההבנה מדוע מסבירה משהו חשוב על הסיבה שארגונים אינם יכולים להיות דמוקרטיים.

ההיפוך

ככל שאדם מטפס גבוה יותר בתוך ארגון, כך הוא הופך שבוי שלו יותר. ככל שהוא עולה, החלטותיו נקבעות יותר ויותר על ידי הארגון ולא על ידו; טווח העמדות שהוא יכול לנקוט מצטמצם; וחופשו להתנתק מהאינטרסים של המוסד מתכווץ לקראת אפס.

בינתיים, האנשים בתחתית שומרים על משהו שהבכירים איבדו. השקעתם קטנה יחסית, יש להם מעט יחסית להגן עליו, ובהתאמה יש להם חופש גדול יותר לבטא את האינטרסים שלהם — ואת האינטרסים שהם מחזיקים כחברים בחברה הרחבה שבתוכה הארגון פועל. עובד זוטר יכול לחשוב שמדיניות שגויה ולומר זאת בארוחת הערב. סמנכ"ל אינו יכול, ומנכ"ל ודאי שלא.

כדאי לנסח זאת בזהירות, כי זה נשמע כמו תלונה על פחדנות וזה אינו כך. זה תיאור של עמדה.

אפקט הסלקציה

עכשיו החלק שהופך זאת למבני ולא מקרי.

אובדן החופש אינו תופעת לוואי של הקידום. הוא תנאי הכשירות לקידום.

בכל שלב, הקידום ניתן לאנשים שהוכיחו שלא ישתמשו במרחב התמרון שנותר להם נגד הארגון. זה מה שנבחן. לא כשירות בלבד — כשירות היא הכרחית אך רחוקה מלהספיק — אלא אמינות במובן הספציפי של העדפת האינטרס של המוסד כשהוא מתנגש עם האינטרסים של מי שמתחת, או עם האינטרסים של הציבור הרחב.

אינכם מקודמים על כך שעלִיתם לארגון כסף לטובת גורמים חיצוניים. אתם מקודמים על כך שהראיתם, שוב ושוב, שלא תעשו זאת.

ו"שוב ושוב" היא המילה המבצעית. אם לארגון שבע רמות, האדם בפסגה עבר את המבחן שבע פעמים. בדיקה חוזרת מגבירה בחדות את הביטחון בתוצאה: בדיקת דם בודדת עם שיעור שגיאה של עשרה אחוזים נותנת ביטחון של אחד לעשר, שתי בדיקות בלתי תלויות נותנות אחד למאה, שלוש נותנות אחד לאלף. עד השלב השביעי, הארגון בטוח מאוד במה שסינן.

כך שהאנשים שמנהלים מוסדות גדולים אינם מדגם אקראי מן האוכלוסייה. הם תת-הקבוצה שהוכיחה באופן איטרטיבי נכונות להכפיף אינטרסים חיצוניים — ובכללם של הציבור — לאינטרסים מוסדיים. זו אינה טענה על אופיים המוסרי. זו טענה על מסנן.

מדוע ארגונים אינם יכולים להיות דמוקרטיים

חברו את שתי המחציות ותקבלו את התשובה לשאלה שאנשים שואלים לעיתים קרובות בכנות: מדוע לא נוכל פשוט להפוך ארגונים גדולים לדמוקרטיים יותר בפנים, קשובים יותר לחבריהם ולציבור?

מפני שהאנשים בעלי הסמכות לבצע את השינוי הזה הם בדיוק האנשים שהארגון סינן בשל אי-נכונותם לבצעו. החופש לרפורמה במוסד סונן החוצה בכל רמה בדרך למעלה. האנשים ששומרים על החופש הזה — אלה שקרובים לתחתית — נטולי סמכות להפעילו.

זו אינה בעיית תיאום, שתהליך טוב יותר עשוי לפתור. זהו מאפיין מבני של היררכיה, והוא ישעתק את עצמו בכל היררכיה שמקדמת מבפנים על בסיס נאמנות מוכחת. כלומר: בכולן.