חינוך אינו עולה כלום היום, אז הפסיקו למכור אותו

כל הצעה לתיקון בית הספר שאני שומע נופלת לאחד משני מחנות, ושניהם שוגים באותו אופן: הם מקבלים את הבניין.

המחנה הראשון רוצה עוד מאותו הדבר. עוד מורים, כיתות קטנות יותר, שכר טוב יותר, תוכנית לימודים חדשה. המחנה השני, הליברטריאני, רוצה שהבניין יתנהל כמו עסק: שוברים, תחרות, הורים שבוחרים בין בתי ספר כמו שהם בוחרים בין סופרמרקטים. שניהם מניחים שחינוך הוא שירות במחסור, שמוסד מספק לילדים המקובצים במקום אחד כדי לקבל אותו. ההנחה הזו חדלה להיות נכונה לפני זמן מה, ואיש לא עדכן את הטיעון.

מי אמר שזה צריך לעלות משהו?

הטיעון הליברטריאני נשען על הנחה שאיש אינו בודק: חינוך הוא מוצר שיש לו עלות, ומוצרים שיש להם עלות מוקצים באופן הטוב ביותר על ידי שווקים.

הביטו בעלות. הדיסק הקשיח שעל שולחני מחזיק יותר חומר הוראה משכל ההיסטוריה האנושית הצליחה לייצר עד לא מזמן. הרצאות של המסבירים הטובים ביותר שחיים היום, ספרי לימוד, בעיות פתורות, סימולציות, קוד מקור, הספרות המלאה של כל תחום. העלות השולית של מתן כל זה לילד היא החשמל הדרוש להעתקה, כלומר אפס.

שוק הוא מנגנון לקיצוב של מה שנמצא במחסור. כשהדבר אינו במחסור, תחרות אינה עושה אותו זול יותר או טוב יותר; היא רק מציבה תחנת אגרה על כביש שיכול היה להיות חופשי. ניהול בתי ספר כעסקים הוא הצעה לתמחר דבר שמחירו הטבעי הוא כלום. זו אינה רפורמה, זו תוכנית עסקית.

אז נקודת הפתיחה הישרה היא זו: כל ילד יכול ללמוד לבדו, ממכונה, בעלות אפסית למעשה, והשאלה היא מה עומד בדרך. לא כסף.

תירוץ הסוציאליזציה

התשובה תמיד אותה תשובה. בית הספר אינו עוסק רק בתוכן; הוא מלמד ילדים להיות עם ילדים אחרים, לשבת בקבוצה, לעקוב אחר לוח זמנים, לקבל הוראה. קחו את הבניין ולקחתם את הסוציאליזציה.

אני רוצה להתבונן מקרוב במה שמשבחים כאן, מפני שהמילה מכסה שני דברים שונים מאוד.

יש ללמוד להסתדר עם אנשים אחרים, דבר שילדים עושים בכל מקום שמניחים אותם בו ועשו במשך כל ההיסטוריה של המין לפני שהיו בתי ספר. ויש ללמוד לשבת בשורות, להרים יד לקבלת רשות, לזוז לפי הצלצול, ולקבל שהאדם שבחזית צודק בזכות המקום שהוא עומד בו. השני הוא מה שבית הספר מצטיין בו במידה בלתי רגילה, וזו אינה סוציאליזציה. זה אימון בכניעה להיררכיה, ואנחנו מעריכים אותו כך רק מפני שהחברות שלנו מאורגנות כהיררכיות וזקוקות לאספקה קבועה של אנשים שכבר אולפו.

ברגע שרואים זאת, טיעון הסוציאליזציה מתהפך. הדבר שבית הספר מלמד ומחשב אינו יכול ללמד הוא בדיוק הדבר שעלינו להיות הפחות להוטים ללמד. ילדים יכולים לפגוש ילדים אחרים אחר הצהריים, במגרש הכדורגל, ברחוב, בכל חוג שיבחרו. הם אינם זקוקים לשש שעות ביום של תרגול להיות מנוהלים.

מה רדיקלי באמת פירושו כאן

איני מציע תוכנה טובה יותר בכיתה. זו הרפורמה שכל רשות חינוך כבר קנתה, והיא אינה משנה דבר, מפני שהבניין וההיררכיה שלו נשארים במקומם והמסך פשוט מוברג לחזית החדר.

רדיקלי פירושו להסיר את הבניין כיחידת החינוך. כל ילד הולך בדרכו שלו, בקצב שלו, דרך חומר שהוא חופשי ואינסופי למעשה. מבוגרים נמצאים שם, אבל כחונכים שעונים על שאלות וכאנשים ששמים לב כשילד נתקע, לא כסמכות המחליטה מה אלפיים ילדים במחוז יעשו כולם בעשר בבוקר ביום שלישי.

ההתנגדויות כותבות את עצמן. יש ילדים שלא ילמדו אם לא יכפו עליהם. יש הורים שאינם יכולים להשגיח. יש מקצועות שזקוקים למעבדה או לפסנתר. הכול נכון, והכול ניתן לפתרון בשבריר מעלות המערכת הנוכחית, מפני שאלה חריגים שיש לטפל בהם, לא המקרה הכללי שיש לתכנן סביבו. כיום אנחנו מתכננים את המערכת כולה סביב הילד שלא ילמד, והמחיר משולם על ידי כל ילד שהיה לומד.

למה זה לא יקרה בקרוב

האנשים שמנהלים את המערכת הנוכחית אינם טיפשים ואינם רעים. הם תוצר של המערכת, הם בילו את חייהם בתוכה, והם אינם יכולים לדמיין חינוך בלי בתי ספר יותר משבישוף מימי הביניים יכול היה לדמיין דת בלי כנסייה. המדינה, מצידה, אוהבת בניין שבו אפשר למצוא את כל השנתון, לספור אותו, ולתת לו את אותו תיאור של תולדות האומה.

והרפורמטורים הליברטריאנים, שמציגים את עצמם כרדיקלים, הם השמרנים מכולם: הם רוצים לשמור על הבניין ולשנות רק את מי שגובה את התשלום.

הטכנולוגיה כבר הסירה את הסיבה לקיום המוסד. רק המוסד לא שם לב. זהו סדר האירועים הרגיל, וזו הסיבה שאני מצפה שהשינוי יבוא מילדים והורים שפשוט ילכו משם, הרבה לפני שמישהו במשרד יאשר אותו.

כתבתי בעבר על מה שבתי הספר מסרבים ללמד. זו הנקודה המשלימה: הכישלון אינו רק בתוכנית הלימודים. הוא ברעיון שתוכנית לימודים חייבת להיות מסופקת בבניין, לכולם בבת אחת, בתשלום.