יכולנו להשכיר הכול ולמסות את השאר, ושום ממשלה שיש לנו לא יכלה להביא לזה

המודל הכלכלי של העולם העשיר פשוט לניסוח. ייצרו הרבה מאוד דברים, מכרו אותם, וכשהם נשברים או משעממים את בעליהם, זרקו אותם וייצרו עוד. הצמיחה נמדדת בכמה עובר דרך המערכת, וככל שעובר מהר יותר, המספרים נראים טוב יותר.

המודל הזה אינו מקיים את עצמו וכולם יודעים זאת. הוא מכלה חומרים שאינו מחליף, והוא משאיר אחריו מזבלות, פחמן ומים מורעלים שאיש לא שילם עליהם. תומאס פרידמן העלה את הנקודה בהרחבה בחם, שטוח וצפוף, ואיני צריך לחזור על המצאי. אני רוצה לטעון טיעון צר יותר: החלופות אינן קשות לדמיין, והקושי הוא כולו פוליטי.

שתי חלופות שכבר קיימות בחלקים

להשכיר במקום לקנות. קבלו את המוצר בחינם ושלמו לפי חודש שימוש. זה נשמע כמו שינוי קטן בחיוב. זה שינוי גדול בתמריצים. יצרן שמוכר לכם מכונת כביסה מקבל שכר פעם אחת ומצבו טוב יותר אם היא מתה יום אחרי תום האחריות. יצרן שמשכיר לכם מכונת כביסה מקבל שכר כל עוד היא פועלת ומשלם על התיקונים בעצמו. לפתע העמידות היא הרווח שלו ולא ההפסד שלו. הוא מתכנן לתיקון, שומר חלקי חילוף, לוקח את המכונה בחזרה בסוף ומשתמש שוב במה שאפשר, מפני שכל אחד מאלה הוא עכשיו כסף בכיסו במקום בכיסכם.

זו אינה פנטזיה. עסקים חוכרים מנועי מטוס ומשלמים לפי שעת דחף, והמנועים מטופלים בהתאם. כמה ערים משכירות אופניים כך; כמה חברות משכירות תאורה. בכל מקום שזה נוסה המוצר נעשה ארוך-חיים יותר, מפני שהאדם שהחליט על אורך חייו היה לבסוף האדם ששילם על מותו.

למכור, אבל למסות את הדבר בכבדות. להשאיר את הבעלות אבל לגרום למחיר הקנייה לשאת את מלוא עלות חיי המוצר, כולל הסילוק. פריט זול וחד-פעמי נעשה יקר; פריט עמיד שעולה יותר לייצר נעשה תחרותי. היצרן שוב מוצא שלהחזיק מעמד זה רווחי, מפני שהמס שעושה את הגרסה החד-פעמית שלו לבלתי תחרותית אינו נוגע בגרסה העמידה שלו.

כל אחד מהמנופים, או שניהם, מצביע לאותו כיוון: לעשות את האדם שבוחר כמה זמן דבר יחזיק לאדם שמשלם אם לא יחזיק. השאר נובע מאינטרס עצמי רגיל.

מדוע זה לא נעשה

אם החלופות כה ברורות, ועלויות המודל הנוכחי כה מובנות, מדוע המודל הנוכחי הוא עדיין המודל?

מפני שהשינוי גדול, והוא נופל על אנשים מאורגנים.

כל יצרן של מוצרים חד-פעמיים, כל קמעונאי שהמודל שלו הוא נפח, כל מפרסם שהכנסתו תלויה בכך שתרצו את החדש, כל חברת לוגיסטיקה שמזיזה את הדברים: מצב כולם היה גרוע יותר במעבר, כולם יודעים זאת, ולכולם מקום ליד השולחן שבו נכתבים הכללים. הציבור שהיה מרוויח הוא הציבור בכלל, שאין לו מקום, והרווח לאדם מפוזר ומגיע מאוחר יותר.

זו התצורה הסטנדרטית שבה ממשל ייצוגי אינו פועל, ותיארתי את המנגנון במקום אחר. שר שיציע מס עמידות יעמוד מול תעשייה מאורגנת מחר ומול ציבור אסיר תודה לעולם לא, מפני שהציבור אינו עוקב אחר הנושא ולא יקשר את חשבונותיו הנמוכים בעוד עשר שנים להחלטה שהתקבלה עכשיו.

אותו דבר נכון בתחבורה, בדיור, באנרגיה, במזון. בכל אחד מהם, מודל בזבזני בבירור נמשך, חלופה זמינה בבירור, והמעבר היה משולם על ידי מעטים מאורגנים ונהנים ממנו רבים בלתי מאורגנים. ובכל אחד מהם הממשלה שיש לנו עושה מה שהמבנה שלה אומר לה לעשות, שהוא כלום.

מה היה שונה תחת החלטה ישירה

העמידו את מודל ההשכרה או את מס העמידות להצבעה ישירה והחשבון משתנה. המעטים המאורגנים עדיין משדלים, אבל אין את מי לשדל; ההחלטה מתקבלת על ידי האנשים שקונים מכונות כביסה, ויש להם כל סיבה להעדיף אחת שמחזיקה. טענתי בעבר שלבעיית האקלים יש הצורה הזו, והכלכלה החד-פעמית היא אותה בעיה כשרואים אותה מרצפת החנות.

איני טוען שהציבור היה מתכנן נכון בניסיון הראשון. להשכרה יש אופני כישלון; למיסים יש התחמקות. אבל הציבור הוא לפחות הגוף שהאינטרס שלו הוא לפתור זאת, ותחת ההסדר שיש לנו, שום גוף כזה אינו מחזיק בעט.