ריאלפוליטיק הוא בדרך כלל סיפור כיסוי, ואין לנו דרך לבדוק

לריאלפוליטיק יש טיעון מכובד מאחוריו, ואני רוצה להציג את הטיעון הזה כהלכה לפני שאומר מה פגום באופן שבו משתמשים בו.

הטיעון הולך כך. העולם מכיל משטרים שאנחנו מוצאים דוחים. איננו יכולים להסיר את כולם, ולנסות לעשות זאת יש רקורד עלוב. סירוב להתעסק איתם מעניש את אוכלוסיותיהם יותר מאשר את שליטיהם, דוחף אותם לזרועות יריבינו, ומפקיר את ההשפעה שמעורבות הייתה יכולה לקנות. ולכן מדיניות חוץ בוגרת סוחרת עם רודנים, מוכרת להם, מארחת אותם, ומקבלת את אי הנוחות כמחיר של חיים בעולם כפי שהוא ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה.

זה טיעון רציני. איני חושב שהוא שגוי בכל מקרה. הבעיה אינה הטיעון. הבעיה היא שלעולם לא נוכל לדעת מתי הוא נטען ביושר.

התירוץ שאינו ניתן לאימות

נניח שממשלה מוכרת נשק למשטר אכזר. שני הסברים זמינים. האחד הוא ריאלפוליטיק: המכירה קונה השפעה, מונעת מיריב את החוזה, ומייצבת אזור בדרכים שהציבור אינו יכול לראות. האחר הוא שיצרני הנשק רצו את המכירה, היצרנים מממנים קמפיינים ומעסיקים בוחרים, והפקידים שאישרו אותה יעבדו אצל היצרנים האלה כשיעזבו את תפקידם.

שני ההסברים חוזים בדיוק את אותה התנהגות. המכירה מתרחשת בכל מקרה. הנאום המצדיק אותה הוא אותו נאום בכל מקרה, מפני שנאום הריאלפוליטיק הוא היחיד שאפשר לשאת בפומבי, והוא זמין לציניקן בחופשיות כמו למדינאי.

ולכן האזרח נדרש לקבל הצדקה שאי אפשר להבדיל בינה לבין הזיוף שלה עצמה. זה אינו פגם קטן. תירוץ שהיה מוצע בין שהוא נכון ובין שלא אינו ראיה לדבר, וטענתי בעבר שטיעון שחל בכל מקום אינו מבחין בשום מקום.

מדוע איש לעולם לא יאשר זאת

האם לא נוכל פשוט לשאול? האם פקיד ישר לא יוכל, בשלב מסוים, לומר: העסקה הזו הייתה על הכסף?

לא, והסיבה מבנית ולא מוסרית. פוליטיקאי עם הנטייה להודות בזה בפומבי לא היה שורד את תהליך הברירה שמייצר פוליטיקאים. המערכת מתגמלת את מי שיכולים לספק את התיאור המכובד בשטף ובלי אי נוחות נראית, ומסירה את מי שאינם יכולים, הרבה לפני שהם מגיעים לעמדה שבה ההודאה תהיה חשובה. האנשים שבעמדה לומר לנו הם בדיוק האנשים שהמערכת סיננה על כך שלא יאמרו לנו.

תהליך קבלת ההחלטות מגן על עצמו באותה דרך. הדיונים מסווגים, הפרוטוקולים חתומים לעשורים, הנימוקים הניתנים לציבור מוכנים על ידי אנשים שמקצועם הוא הכנת נימוקים. דבר מזה אינו דורש קונספירציה. זה מה שכל מוסד עושה עם החלקים של עצמו שלא היו שורדים אור יום.

הרקורד

אם איננו יכולים לבדוק מקרים בודדים, נוכל להביט במצרף, והמצרף אינו מעודד.

משטרים ייצוגיים תמכו ברודנים לאורך המאה האחרונה. כמה מהרודנים האלה הוסרו מאוחר יותר בעלות עצומה, על ידי אותם משטרים שחימשו אותם. כמה הפנו את הנשק נגד אוכלוסיותיהם. כמה הפנו אותו נגדנו. היתרונות האסטרטגיים שהריאלפוליטיק הבטיח היו, מקרה אחר מקרה, קשים לאיתור בדיעבד.

היתרונות המסחריים לא היו קשים לאיתור כלל. הנשק נמכר. החוזים מולאו. החברות המעורבות הצליחו, והפקידים שסידרו את העסקאות הצליחו, בלי קשר לאיך יצאה האסטרטגיה. כשצד אחד להתערבות מנצח בין שההתערבות משתלמת ובין שלא, כדאי לשאול האם ההתערבות הייתה העניין.

איני טוען שכל מקרה היה מושחת. אני טוען שכשהנימוק האסטרטגי נכשל לעיתים תכופות כפי שנכשל והנימוק המסחרי מצליח באמינות כפי שהצליח, ההסקה הסבירה היא שהנימוק המסחרי עשה יותר מהעבודה משאיש אמר.

מה ריאלפוליטיק דורש באמת

הנה האירוניה. ריאלפוליטיק אמיתי, מן הסוג הישר, דורש בדיוק את הדבר שהמערכת שלנו אינה יכולה לספק: מקבל החלטות שהאינטרס היחיד שלו הוא האינטרס הלאומי, שאינו מרוויח דבר באופן אישי מאף אחת מהתוצאות, ושלכן אפשר לבטוח בו כשהוא אומר שהעסקה המכוערת הייתה הכרחית.

ממשלה ייצוגית אינה מקבל ההחלטות הזה. היא אוסף של אנשים עם קריירות, תורמים ועתידות, המקבלים החלטות בפרטיות בעניינים שבהם האינטרס הפרטי והציבורי מצביעים לכיוונים שונים. הצדקת הריאלפוליטיק מבקשת מאיתנו לבטוח בשיקול דעתם בדיוק היכן ששיקול דעתם ראוי לאמון פחות מכול.

התרופה אינה לזנוח את הטיעון. היא להעביר את ההחלטה לגוף שאין לו עניין במכירה. ציבור המצביע ישירות על השאלה אם לחמש משטר היה מחליט לעיתים רע. הוא לא היה מחליט מהסיבות שהופכות את התהליך הנוכחי לבלתי ניתן להבדלה משחיתות, מפני שלא היו לו הסיבות האלה. זה רף נמוך יותר מחוכמה, וזה הרף שריאלפוליטיק, כשלוקחים אותו ברצינות, זקוק לו באמת.