אני לא בוטח בשעון יום הדין הן שלוש התנגדויות שונות, וכולן נכשלות

שוחחתי עם חבר נבון על שעון יום הדין, המספר שעלון מדעני האטום מפרסם מדי שנה כמספר שניות לחצות. הוא אמר שאין לו שום אמון בדבר הזה.

יפה. אבל המשפט אינו אומר מה שהוא נראה כאומר, מפני ש"שום אמון" יכול לציין שלוש התנגדויות שונות למדי, והן זקוקות לתשובות נפרדות. כשהפרדתי אותן, אף אחת מהשלוש לא שרדה.

התנגדות ראשונה: המדענים מוטים

ודאי שהם מוטים. כל מי שמייצר הערכה על כל דבר מוטה. לאנשים שקובעים את השעון יש השקפות על נשק גרעיני, יש להם אינטרסים מוסדיים, והם יודעים שמספר מבהיל זוכה ליותר תשומת לב ממספר מרגיע.

אבל שימו לב מה ההתנגדות מבקשת. היא מבקשת הערכה שיוצרו אנשים ללא הטיות, והערכה כזו אינה מוצעת, לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר. הבחירה אינה בין הערכה מוטה להערכה בלתי מוטה. הבחירה היא בין הערכה מוטה שנעשתה על ידי אנשים שמפרסמים את הנימוקים שלהם ואפשר להתווכח איתם, לבין שום הערכה כלל, שבפועל פירושה ההערכה שאתם כבר נושאים בראשכם, שגם היא מוטה ואיש אינו יכול לבחון אותה.

מדע אינו נוהל למציאת אנשים בלתי מוטים. הוא הנוהל היחיד שמצאנו לחלץ משהו שמיש מאנשים מוטים: נסחו את הנימוקים, חשפו אותם לאנשים בעלי הטיות אחרות, ותקנו. השעון הוא מופע גס של זה. לדחות אותו מפני שעושיו מוטים הוא לדחות את התרופה הידועה היחידה למחלה שעליה אתם מתלוננים.

התנגדות שנייה: שניות לחצות היא יחידה מגוחכת

לזו יש יותר כוח, מפני שהיחידה תיאטרלית. הסתברות של חילופי מהלומות קטסטרופליים, תהיה אשר תהיה, אינה באופן טבעי שעה ביום, ולהמרה אין סולם מאחוריה. תשעים שניות אינן אומרות דבר שמאה שניות אינן אומרות.

אז מה היה חברי מעדיף? הסתברות. לשנה? לעשור? באיזה רווח בר סמך? וכמה אנשים היו קוראים אותה?

התשובה הישרה היא שהיחידה התיאטרלית קיימת מפני שרוב הציבור אינו יכול לעכל הסתברות. לא מפני שהם טיפשים, אלא מפני שבתי הספר שלנו מלמדים גאומטריה אוקלידית ולא סטטיסטיקה, ואוכלוסייה שמעולם לא לימדו אותה למה מצטבר סיכון שנתי של שני אחוזים לאורך חיים לא תתרגש כשיאמרו לה זאת. לוח שעון הוא תרגום לאוצר המילים היחיד שניתן לקהל.

זה כתב אשמה אמיתי. הוא כתב אשמה נגד מערכת החינוך, ותיקונו יידרש דור או שניים בתנאים הטובים ביותר שאפשר לדמיין. הוא אינו כתב אשמה נגד האנשים שמול הציבור הזה בחרו יחידה שהציבור יכול להרגיש.

התנגדות שלישית: אי אפשר לכמת את זה כלל

הגרסה העמוקה ביותר של הטרוניה: ההסתברות לאירוע גרעיני אינה מין הדברים שאפשר לתת להם מספר. האירוע כמעט מעולם לא קרה, הסיבות פוליטיות וכאוטיות, וכל מספר הוא ניחוש מחופש.

קבלו כל מילה מזה. עכשיו שאלו את השאלה היחידה שחשובה: מה החלופה?

החלופה היא אינטואיציה. היא ההרגשה, כשקוראים את החדשות, שהדברים בסדר או שהדברים רעים. והאינטואיציה האנושית על אירועים קטסטרופליים נדירים אינה סתם בלתי מושלמת; היא גרועה כמעט ככל שאינטואיציה יכולה להיות. אנחנו נבהלים מסיכונים חיים ורגועים לגבי סיכונים מפוזרים. אנחנו מתייחסים לסיכון שלא ראינו בעצמנו כאפס. אנחנו מתעדכנים לפי הכותרת האחרונה ושוכחים אותה עד הבאה. אם אתם מסרבים לכמת, לא נמנעתם מלהעריך. האצלתם את ההערכה למכשיר הפחות אמין שברשותכם, והסתרתם את העובדה מעצמכם.

מספר שיצרה ועדה הקוראת ראיות מפורסמות, גס ככל שיהיה, תיאטרלית ככל שתהיה אריזתו, הוא מכשיר טוב יותר מזה. לא מפני שהוא נכון. מפני שאפשר לבדוק אותו, ואפשר להתווכח איתו, והוא אינו מתנדף כשמעגל החדשות עובר הלאה.

מה "אני לא בוטח בזה" אומר בפועל

חברי אינו יוצא דופן. לרוב ההתנגדויות לכל ניסיון לשים מספר על משהו שאנשים חשים לגביו רגשות חזקים יש הצורה הזו: אחת משלוש הטרוניות שלמעלה, בדרך כלל בלא הפרדה, המושמעת בביטחון שהטרוניה אינה מצדיקה.

הדפוס ראוי לשם. סירוב לכמת מרגיש כענווה ומתפקד כהתחמקות. הוא נשמע כהודאה שהעניין חמור מדי למספרים. מה שהוא עושה הוא להשאיר את העניין לאינסטינקט, כלומר למי שמספר את הסיפור המבהיל ביותר בזמן האחרון ביותר.

אם השעון שגוי, טענו שהוא שגוי. אמרו שהוא צריך להראות עשר דקות, או שתי שניות, ואמרו מדוע. זו שיחה שעושי השעון הזמינו, וזו השיחה שהכימות קיים כדי לאפשר. "אני לא בוטח בדבר הזה" הוא סירוב לקיים אותה.