תכננו את התהליך, אל תכתבו את החוק

יש מתח קבוע בתכנון פוליטי בין כתיבת חוק לבין בניית תהליך שמייצר חוקים. כמעט כל תשומת הלב שלנו מופנית לראשון. אני חושב שמקומה בשני, והסיבה היא שלחוקים יש תכונה שאנחנו מזלזלים בה בעקביות: הם סטטיים, והעולם אינו.

ההמחשה

הזכות האמריקאית לשאת נשק נראתה סבירה לחלוטין בתקופה שבה נכתבה. אוכלוסייה עם רובי מוסקט, ממשלה עם רובי מוסקט, וזיכרון טרי של מה שקורה כשרק צד אחד חמוש. מה שלא תחשבו על ההנמקה, היא הגיבה למצב.

הביטו במשמעותה כיום. מיליוני כלי נשק אישיים מול ממשלה שברשותה נשק גרעיני, מזל"טים חמושים, מעקב לוויני וצבא. איזו שהיא פונקציה שהסעיף נועד למלא — הרתעת עריצות בכך שהאזרחות תישאר משקל נגד אמין — אינה יכולה להתמלא כיום. האסימטריה הצבאית מוחלטת.

הסעיף לא השתנה. כל מה שסביבו השתנה. וזהו כשל של החקיקה כצורה, לא כשל של האנשים שכתבו את המשפט המסוים ההוא. הם פתרו את הבעיה שלהם. לא הייתה להם דרך לכתוב משפט שימשיך לפתור אותה אחרי המצאת המטוס.

כל דבר שמופקד בספרים לצמיתות יתיישן בסופו של דבר, מפני שתרבות, טכנולוגיה והתפלגות הכוח כולן זזות והטקסט אינו.

החלופה, והקושי הכן שבה

החלופה היא לבנות תהליך שמתאים חוקים לשינוי התנאים, ולהשקיע את מאמץ התכנון שם ולא בתוכנו של חוק מסוים.

אני רוצה להיות כן בכך שזו אינה בריחה נקייה. גם תהליכים מתיישנים. חבר האלקטורים היה תהליך, שתוכנן מנימוקים כלשהם, והוא מפיק כיום תוצאות שאיש לא היה מתכנן בכוונה. הסדרי וטו, מבני ועדות, כללי פיליבסטר — כולם תהליכים, כולם עושים כיום משהו אחר ממה שנבנו לשמו.

גרוע מכך, כישלונם העמוק ביותר של האבות המייסדים היה כשל תהליכי ולא חקיקתי. הם לא חזו קפיטליזם תעשייתי, ולכן לא חזו שהון פרטי מרוכז יעצב בסופו של דבר את בית המחוקקים ואת הרשות המבצעת מבחוץ. שום חוק מסוים לא היה יכול למנוע זאת. הפגיעות הייתה בתכנון המכונה.

אז תכנון תהליכים אינו בעיה פתורה, והעמדת פנים אחרת הייתה חוסר יושר.

אבל זהו הכיוון המבטיח יותר, מסיבה פשוטה: תהליך גרוע יכול עקרונית להבחין בעצמו ולתקן את עצמו, וחוק גרוע אינו יכול. לחוק אין מנגנון להבחין בכך שהפסיק לעבוד. לתהליך מתוכנן היטב יש בדיוק את המנגנון הזה כמטרתו.

המחיר מסדר שני

יש בעיה נוספת במערכת שבמרכזה בית מחוקקים, והיא זו שאני מוצא כמזיקה ביותר בחיי היום-יום.

היא מטה את החברה כולה לעבר תשובות חקיקתיות. העלו כמעט כל בעיה בשיחה — מבטיחות בדרכים ועד בדידות ועד התנהגותו של ענף מסוים — ותוך דקה מישהו יציע חוק. זה הרפלקס. זה מה ש"לעשות משהו" הפך לומר.

בפועל, חקיקה היא לעיתים רחוקות הכלי הטוב ביותר הזמין. ארגון מחדש בדרך כלל עדיף עליה: לשנות את המבנה כך שיפעלו תמריצים אחרים, כך שתצמח תרבות אחרת, כך שההתנהגות שרציתם תהפוך לדרך ההתנגדות הנמוכה ביותר ולא לדרך האסורה. הגישה הזו איטית יותר לתיאור, קשה יותר לרוץ איתה לבחירות, ואפקטיבית לאין ערוך כשהיא עובדת.

אנחנו נשלחים לחקיקה בכל זאת, והסיבה אינה שהשווינו את הכלים. הסיבה היא שהצבעה למחוקקים היא הכוח הפוליטי היחיד שיש לרוב האנשים. אנחנו מציעים חוקים מפני שחקיקת חוקים היא הדבר היחיד שהמערכת שלנו מאפשרת לנו להצביע לעברו. הכלי נבחר לפי צורת הידית שנמסרה לנו, לא לפי צורת הבעיה.