המדינה הפכה קטנה מהדברים שהיא מסדירה, והפחד שלנו לא זז

יש תמונת עולם שרוב האינטואיציה הפוליטית עדיין רצה עליה. בתמונה הזו המדינה היא הדבר הגדול. יש לה הצבא, המשטרה, האוצר והחוק. כל דבר אחר בחברה, כולל חברות, קטן בהשוואה וחי בחסדה של המדינה. הסכנה שיש להישמר מפניה היא לפיכך המדינה, ומסורת החשיבה הפוליטית מלוק ואילך היא בעיקרה מערכת של אמצעים לבלימתה.

התמונה הזו הייתה מדויקת כשצוירה. אני רוצה לטעון שהיא הפסיקה להיות מדויקת לפני זמן מה, שהשינוי היה הדרגתי דיו כדי שאיש לא יתעדכן, ושהפער בין התמונה למצב מסביר חלק ניכר מהסיבה שממשל ייצוגי נכשל כיום בדברים שפעם ידע לנהל.

היחס זז

התבוננו בגודל היחסי של ממשל ושל השחקנים הפרטיים הגדולים ביותר שהוא מתנהל מולם, בשלוש נקודות זמן.

בעידן התעשייתי המוקדם המדינה, אפילו חלשה, גימדה כל חברה. היא יכלה להחרים, לגייס, למסות ולהדפיס. שום חברה לא יכלה להשתוות למשאביה או לטווח ידה.

באמצע המאה העשרים המאזן זז אבל המדינה עדיין הייתה בבירור הצד הגדול. היא הלאימה תעשיות כשרצתה. היא פירקה טראסטים. היא קבעה שערי חליפין. כשהיא זזה, הכלכלה הסתגלה.

עכשיו הניחו את השניים זה לצד זה בהווה. החברות הגדולות ביותר שולטות במשאבים שניתן להשוותם למדינות בגודל בינוני. הן פועלות בכל תחומי השיפוט בבת אחת, בעוד כל ממשל פועל באחד. הן יכולות להזיז הון, פעילות ומקום מושב לצורכי מס מהר יותר משבית מחוקקים יכול לכנס ועדה. חברה שמוצרה משמש שליש מהאנושות מוסדרת, באופן עקרוני, בידי גוף שנבחר על ידי שבריר אחוז ממשתמשיה.

כתבתי במקום אחר על מה שהתזוזה הזו עושה להשתייכות הפוליטית של האנליסט הישר. כאן אני רוצה להביט במה שהיא עושה למדינה עצמה.

מה רגולטור חלש יותר עדיין יכול לעשות

שאלו מה ממשל יכול לעשות לשחקן שגדול ממנו, מהיר ממנו ונייד ממנו.

הוא עדיין יכול לחוקק. אבל חקיקה מחייבת רק בתוך הגבול, והשחקן אינו בתוך הגבול בשום אופן שמשנה. הוא יכול לקנוס, אבל קנס שהוא שגיאת עיגול במאזן הוא אגרה, לא הרתעה. הוא יכול להעמיד לדין, וההליך נמשך עשור, שבמהלכו ההתנהלות ממשיכה והשוק ממשיך הלאה.

מה שהוא אינו יכול לעשות הוא הדבר שהתמונה הישנה הניחה: לכפות. רגולטור שתלוי בשיתוף הפעולה של המוסדרים אינו רגולטור. הוא שותף למשא ומתן, וחלש. זהו מצבם הממשי של רוב הממשלים כלפי החברות הגדולות ביותר, והרשומה של שלושים השנים האחרונות, בפיננסים, בטכנולוגיה, בתעשיית התרופות, נקראת בדיוק כפי שהייתם מצפים ממצב כזה. כללים נכתבים כשהתעשייה בחדר. אכיפה מסתיימת בהסדר ולא נרדפת. האנשים שמאיישים את הסוכנות עוברים לחברות שעליהן פיקחו, מפני ששם הכוח הלך.

הפחד שלא התעדכן

עכשיו הביטו לאן הפחד הפוליטי מכוון.

אוצר המילים של החירות עדיין עוסק כמעט כולו במדינה. חריגה מסמכות, עריצות, מעקב, המגף על הצוואר: כולם מכנים את הממשל כסוכן. תנועה פוליטית שלמה מאורגנת סביב הקטנת גוף שכבר הצטמק ביחס לדברים שאמור היה להכיל, והיא הצליחה, וההצלחה לא הביאה את החירות שהבטיחה, מפני שהחירות מעולם לא נלקחה בעיקר בידי המדינה.

בינתיים השחקנים הפרטיים שקובעים בפועל מה מותר לכם לומר, מה אתם רואים, מה אתם משלמים, מה אתם מרוויחים ומה ידוע עליכם מתוארים בשפת המסחר, ולשפת המסחר אין מילה לעריצות. חברה אינה יכולה לדכא אתכם. היא יכולה רק להציע לכם תנאים.

אנחנו מכוונים כלי בן מאתיים שנה אל הקטן משני היעדים, מפני שהכלי כויל כשהיעד הזה היה הגדול יותר, ואיש לא כייל אותו מחדש.

מדוע איש לא התעדכן

השינוי היה איטי. שום שנה אחת לא סימנה את החצייה. לא היה אירוע שאפשר לתלות עליו את ההכרה.

ההצטמקות גם התקבלה בברכה בכל צעד, בידי אנשים שונים מסיבות שונות. הפרטה, הסרת רגולציה, תנועה חופשית של הון, כל אחד מהם נטען לזכותו בתנאיו שלו וכל אחד מהם היה סביר בתנאיו שלו. איש לא התבקש לאשר את המצרף, מפני שלא היה רגע שבו המצרף הציג את עצמו לאישור.

והתמונה הישנה נוחה. יש בה נבל שאפשר להצביע נגדו. בתמונה החדשה אין נבל כזה, רק מבנה, ומבנים אינם מתמודדים בבחירות. בהינתן בחירה בין פחד שמצביע על משהו שאפשר לפעול נגדו ופחד שמצביע על משהו שאי אפשר, אנשים שומרים על הפחד הראשון זמן רב אחרי שהפסיק להיות הנכון.

מה נובע מכך

אינני טוען בזכות מדינה גדולה יותר. גרסה גדולה יותר של המדינה הייצוגית הנוכחית הייתה גוף גדול יותר שאותם שחקנים ישתלטו עליו, והשתלטות זולה מציות בכל גודל.

הטיעון צר יותר. ההנחה שעליה נבנו הבלמים הישנים, שהמדינה היא השחקן הגדול ושאר החברה קטנה, שקרית, ותאוריה פוליטית הבנויה על הנחה שקרית תמשיך לייצר תרופות למחלה הלא נכונה. מה שנדרש הוא גוף שגדול בפועל מהשחקן הפרטי הגדול ביותר, במטבע היחיד שאי אפשר לקנות: מספר האנשים שצריך לשכנע לפני שהוא זז.

יש בדיוק גוף אחד כזה, והוא האוכלוסייה כולה המחליטה ישירות. לא מפני שהאוכלוסייה חכמה. מפני שהיא הדבר היחיד שנותר גדול מהחברות.