כל זכות שיש לנו נחלצה מאגרוף קמוץ, וראו מה עדיין בתוכו

הביטו בזכויות שעליהן התווכחו במדינות חופשיות במהלך חיי. הזכות לסיים היריון. הזכות לעשן צמח. זכותו של אדם גוסס לבחור את השעה. בכל מקרה התבנית הייתה זהה: חלק גדול מהציבור רצה את הזכות, המערכת מנעה אותה במשך עשרות שנים, ובסופו של דבר היא הוענקה בעל כורחה, באופן חלקי, בתנאים, ורק אחרי מאבק שכילה דור של פעילים.

המערכת הייצוגית קמצנית בזכויות. לא בכל דבר. סובסידיות, חוזים ופטורים היא מחלקת בחופשיות מספקת. אבל זכות, החלטה שמוחזרת ליחיד, היא מוותרת עליה רק כשהיא מוכרחה.

ההסבר הכספי אינו מכסה את זה

התיאור הרגיל הוא כלכלי. זכויות נמנעות מפני שמישהו מרוויח מהיעדרן: תעשיית הכלא מהאיסור, מעסיק מאוכלוסייה שאינה יכולה להרשות לעצמה לסרב לעבודה.

לפעמים זה נכון. אבל המתת חסד מפריכה את זה כתיאוריה כללית. איש אינו מרוויח כסף מכך שנמנעת מחולה סופני הבחירה למות; אם כבר, בית החולים והמבטח היו חוסכים. אין שדולה בעד סבל מתמשך. ובכל זאת הזכות הזו הייתה בין האחרונות שהוענקו בכל מקום שהוא ועדיין נמנעת ברוב המקומות.

אז משהו אחר מלבד כסף מחזיק את האגרוף קמוץ.

מה באמת מוגן

מה שמוגן הוא מעשה השלטון עצמו.

למערכת שקיימת כדי להחליט בשביל אנשים יש אינטרס, בין שמישהו בה מתכוון לכך ובין שלא, שיהיו החלטות להחליט. כל שאלה שמוחזרת ליחיד היא שאלה שהמערכת כבר אינה עונה עליה. כל אזרח שמתרגל להחליט בעצמו בתחום אחד הוא אזרח שעלול לשאול מדוע אינו מחליט באחרים.

אז המערכת צריכה לעשות שלושה דברים כדי להמשיך לשלוט. היא צריכה לשמור את מנגנון ההחלטה ברמתה שלה, כך שהמקום הטבעי להכריע בשאלה יהיה בית מחוקקים ולא האדם הנוגע בדבר. היא צריכה לקיים, דרך החינוך והתרבות הציבורית, אוכלוסייה שאינה חושבת על עצמה כמכריעה. והיא צריכה להתנגד, בכל מקרה לגופו, למסירת בחירה, מפני שכל מסירה מלמדת את השיעור הלא נכון.

אני רוצה להיות ברור שדבר מזה אינו דורש קונספירציה. איש במשרד ממשלתי אינו אומר: מנעו את הזכות כדי שלא יעלו בהם רעיונות. זה פשוט מה שארגון שתפקידו להחליט עושה כשמבקשים ממנו להפסיק להחליט. הרתיעה היא של המוסד, לא של נושאי המשרה.

הזכויות שאיש אפילו אינו מבקש

הנה החלק שאני מוצא מלמד יותר מהמאבקים שבהם צפינו.

לזכויות שנחלצו, על הפלות או סמים או מיתה, יש תכונה משותפת: הן אינדיבידואליות ופרטיות. הן נוגעות למה שאדם אחד עושה בגוף אחד. זו הקטגוריה הקלה ביותר של זכות לדרוש, מפני שהטענה מובנת מאליה והנזק לאחרים קטן או אפסי. וגם אלה לקחו עשרות שנים.

עכשיו הביטו בזכויות שאינן על השולחן כלל. הזכות להחליט כיצד תחולק הכנסת המדינה. הזכות להחליט אם המדינה יוצאת למלחמה. הזכות להחליט מה ילמדו ילדיה, מה היא מוכרת למי בחוץ לארץ, כיצד נוצר הכסף שלה. אלה אינם עניינים פרטיים; אלה העניינים המרכזיים, אלה שקובעים את רוב מה שקורה לרוב האנשים. והם כל כך רחוקים מטווח מה שהמערכת הייצוגית תסכים לשקול, שאיש אינו מתארגן לדרוש אותם. אין תנועה למען הזכות להצביע על התקציב.

האגרוף היה קמוץ על אלה כל כך הרבה זמן שהפסקנו לשים לב שזה אגרוף. אנחנו מודדים את חירותנו בזכויות הקטנות שהצלחנו לחלץ ושוכחים שהגדולות מעולם לא היו במשחק.

מה הקמצנות אומרת לכם

אם מערכת נלחמת עשרות שנים נגד מתן מותו שלו לאדם גוסס, זכות שאינה עולה דבר ואינה מזיקה לאיש, אז רתיעתה ממתן קול לכל אדם על התקציב או על המלחמה אינה מקריות של המפלגות הנוכחיות. זו אותה רתיעה בקנה מידה גדול יותר, והיא לא תיפתר בבקשה מנומסת יותר.

זו הסיבה שאיני חושב על דמוקרטיה ישירה כעל זכות אחת נוספת שיש לבקש. זו הדרישה שהאגרוף ייפתח, ולא שישחרר עוד אצבע אחת.