אפשר היה להיות ליברטריאן עקבי ב-1970 וסוציאליסט ב-2020

שינוי שיוך פוליטי נתפס בדרך כלל כראיה למשהו: תמימות נעורים שתוקנה, או עיקרון שנזנח, או סחיפה אינטלקטואלית. הדבר היחיד שהוא כמעט לעולם אינו נתפס בו הוא התגובה הנכונה לעולם שהשתנה.

הנה מקרה שבו זה בדיוק כך — שבו עיקרון עקבי יחיד, מיושם ביושר בשני זמנים שונים, מפיק שיוכים הפוכים.

ההיגיון של ליברטריאן מ-1970

קחו מישהו ב-1970 שאינו אידיאולוג אלא אנליסט. הוא מנסה לברר מהיכן מגיע הנזק הגדול ביותר בכלכלה, כדי לכוון לשם את הרפורמה.

הוא יודע שלשווקים יש פגמים. הוא אינו תמים בעניין: ניהול כושל אמיתי, זיהום אמיתי, מונופול אמיתי, ותאגידים המשחדים פקידים אמיתיים. הוא מודה בכל זה.

הוא שופט שהפגמים האלה קטנים מכשלי הממשל. ושימו לב כיצד הוא מגיע לשיפוט הזה — לא באידיאולוגיה, אלא בסדר גודל. הוא מביט בנפח המשאבים שהממשלה שולטת בהם, בהיקף מה שהיא מקצה שגוי, ובנזק שנובע, ומשווה למספרים המקבילים במגזר הפרטי. בהשוואה הזו, ב-1970, הממשלה היא הבעיה הגדולה יותר.

אז הוא מסיק שיש לכוון את הרפורמה לממשלה. זו עמדה ברת-הגנה ומבוססת-ראיות, שהושגה בשיטה ולא בהתחייבות מוקדמת.

מה השתנה

בחמישים השנים שלאחר מכן, הוצאות הממשלה וההון הציבורי הצטמצמו במידה ניכרת ביחס להון פרטי ותאגידי. המדינה לא נעלמה, אבל חלקה בסך הכול ירד בעוד החלק הפרטי עלה — ועלה במיוחד בפסגה, שם החברות הגדולות שולטות כיום במשאבים בסדר גודל של מדינות בינוניות.

עכשיו יישמו את שיטת 1970 על תנאי 2020.

פגמי השווקים לא השתנו במהותם. אבל סדר הגודל שלהם כן, מפני שסדר הגודל תמיד היה פונקציה של המשאבים המעורבים, והמשאבים האלה התרבו. פגמים שהיו קטנים באמת כשהמגזר הפרטי היה קטן יותר עשויים כעת לעלות על מכלול כשלי הממשל — לא מפני שהשווקים הידרדרו, אלא מפני שהם גדלו.

אותו כלל מדידה, מיושם ביושר בשני תאריכים, מפיק ליברטריאניזם אז ומשהו קרוב לסוציאליזם עכשיו.

מה זה מראה ומה לא

אני רוצה להיזהר בתחולה, כי יש כאן הגזמה זמינה.

אני אינני טוען שזה אכן המצב. ביסוס זה היה דורש נתונים אמיתיים: הגדלים היחסיים לאורך זמן, ודרך ברת-הגנה לכימות נזק בשני הצדדים. לא עשיתי את העבודה הזו ואינני קובע את המסקנה.

מה שאני כן טוען הוא שהעמדה קוהרנטית, ושהקוהרנטיות שלה מלמדת אותנו משהו על האופן שבו הוויכוח הפוליטי משתבש.

הנקודה האמיתית

רוב האנשים מתייחסים ל"ליברטריאן" ול"סוציאליסט" כזהויות סופיות — דברים שאתם הווים, שקובעים אחר כך מה תסיקו בכל שאלה מסוימת. במודל הזה, החלפת צדדים היא בגידה או המרת דת, והיא דורשת הסבר.

אבל אם ההתחייבות שביסוד היא שיטה — לכוון רפורמה למגזר שגורם את הנזק הרב ביותר — אז השיוך נמצא במורד הזרם של שאלה אמפירית, וצריך לצפות שיזוז כשהעובדות זזות.

מי שהחזיק באותו שיוך במשך חמישים שנה דרך כל כך הרבה שינוי מבני חייב הסבר, ולא מי שהחליף. עקביות היא סגולה רק אם העולם עמד במקום.

זו דוגמה ספציפית לתלונה כללית יותר שיש לי על חבילות אידיאולוגיות: הן ממירות מסקנות לזהויות, וזהויות אינן מתעדכנות. השיטה מתעדכנת. הזהות מתגוננת.