אתם רוצים את המנתח החכם ביותר וראש ממשלה רגיל, וזה אומר לכם מה זה לשלוט

אם אתם זקוקים לניתוח מוח, אתם רוצים את המנתח הטוב ביותר שתוכלו למצוא. אם המנוע שלכם משמיע רעש, אתם רוצים את המכונאי שבאמת מבין מנועים. איש אינו אומר: אני רוצה מנתח שהוא אחד משלנו. איש אינו בוחר מכונאי בשל עומקו הרגשי.

עכשיו הקשיבו לאיך אנשים בוחרים מנהיג. הם רוצים מישהו שהוא איש פשוט. מישהו שמבין את החיים הרגילים. מישהו עם רגשות, שסבל, שהוא כמותם. אינטליגנציה עולה, אבל לעיתים רחוקות ראשונה, ומועמד שחכם בגלוי הרבה יותר מהבוחרים נענש על כך לא פעם.

אז מה זה? האם שלטון הוא בעיה אינטלקטואלית או לא? השאלה נשמעת כמו נקודה לוויכוח. אני חושב שהיא אחת השאלות המועילות ביותר שאפשר לשאול על מערכת פוליטית, מפני שהתשובה הכנה אינה אף אחת משתי התשובות שאנשים נותנים.

שתי העמדות העקביות

אם שלטון הוא בעיה אינטלקטואלית, כמו ניתוח, אז עלינו לרצות מקצוענים בכל מקום. לא רק במשרדים אלא בצמרת: הכלכלן הטוב ביותר שינהל את הכלכלה, האסטרטג הטוב ביותר שינהל את הביטחון, ואין מקום כלל לקול העם, שהוא הגיוני בדיוק כמו לבחור את המרדים שלכם בבחירות.

אם שלטון אינו בעיה אינטלקטואלית, אז למומחים אין תביעה מיוחדת, ואל לנו לרצות אותם בשום מקום ליד ההחלטות. איש פשוט בצמרת, אנשים פשוטים בקבינט, והצוות הטכני מוחזק בתוקף בתפקיד של כלים.

שתי אלה עקביות. כמעט איש אינו מחזיק באף אחת מהן.

העמדה שכולם באמת מחזיקים בה

מה שאנשים באמת רוצים הוא מנהיג נבחר בבחירות עממיות שנבחר בשל רגילותו, ואשר ממנה אחר כך קבינט ושירות מדינה שנבחרו בשל מומחיותם. האיש הפשוט למעלה, המקצוענים מתחת.

מנוסח כך זה נשמע מוזר, וכדאי לשהות עם המוזרות לפני שמסבירים אותה. מדוע תרצו שהאדם הפחות מומחה בבניין יהיה זה שמחליט?

מה המוזרות חושפת

התשובה, לדעתי, היא שהציבור הבין משהו ששתי העמדות העקביות מפספסות. לשלטון שני רכיבים והם אינם אותו סוג של בעיה.

הרכיב הראשון הוא ידע: מה תעשה המדיניות הזו, מה אומרות הראיות, מהן האפשרויות. זו בעיה אינטלקטואלית ומומחים טובים בה יותר, ולכן אנחנו רוצים אותם במשרדים.

הרכיב השני הוא אינטרס: לטובת מי ההחלטה. זו אינה בעיה אינטלקטואלית כלל. מומחה אינו טוב מאף אחד אחר ברצייה של מה שהציבור רוצה, ויש סיבה טובה לחשוב שהוא גרוע בכך יותר, מפני שהוא שייך למעמד בעל אינטרסים משלו ולמוסדות שעיצבו אותו. הציבור, כשהוא מתעקש על איש פשוט, אומר: איני זקוק לכך שצמרת המערכת תהיה חכמה. אני זקוק לכך שהיא תהיה לצדי, והדרך היחידה שאני מכיר לבדוק זאת היא לראות אם היא דומה לי.

הצגתי גרסה של הטיעון הזה מזמן על מדיניות חוץ וביטחון: האסטרטגיה הנכונה שם התגלתה כפשוטה, ומה שהיה חשוב הוא הרצון והאינטרס לבצע אותה, לא המוח להמציא אותה. אותו מבנה מופיע בכל מקום בממשל. הידע זמין מיועצים. ההתיישרות אינה.

מדוע הפשרה נכשלת בכל זאת

האיש הפשוט מעל המומחים הוא ניסיונו של הציבור להשיג את שני הרכיבים. זה עיצוב חכם, והוא אינו עובד, מסיבה שאין לה דבר עם האינטליגנציה של האיש.

דמיון אינו התיישרות. מועמד יכול להיראות כמו הציבור, לדבר כמו הציבור, לסבול כמו הציבור, וברגע שהוא בתוך הבניין להיות כפוף בדיוק לאותם לחצים שדוחפים כל אחד בבניין לעבר האינטרסים של הבניין. הרגילות הייתה אות, ואותות זולים לזיוף וקלים לאבד. בתוך כהונה אחת האיש הפשוט אינו פשוט: הוא יודע דברים שהציבור אינו יודע, חב לאנשים שהציבור מעולם לא פגש, ורואה את העולם מכיסא שהציבור מעולם לא ישב בו.

בינתיים המומחים שמתחתיו, שהיו אמורים לספק ידע בלבד, מספקים את האפשרויות, ומי שכותב את התפריט מחליט על הארוחה.

החלופה שהשאלה מצביעה עליה

קחו את האינטואיציה של הציבור ברצינות ולכו בעקבותיה רחוק יותר משהציבור הולך.

אם צמרת המערכת צריכה להיות מיושרת עם הציבור ולא חכמה ממנו, הדבר המיושר ביותר הזמין הוא הציבור עצמו. לא אדם שדומה לו, אלא הדבר שהוא דומה לו. השאירו את המומחים בדיוק היכן שהציבור כבר רוצה אותם, מספקים ידע ואפשרויות מלמטה, והניחו את ההחלטה במקום שבו ההתיישרות מובטחת ולא מאותתת.

זה מה שחידת המנתח-מול-המנהיג נפתרת אליו. אנחנו לא רוצים שליט חכם. מעולם לא רצינו. רצינו מישהו שיחליט כפי שאנחנו היינו מחליטים, ויש מועמד אחד שמתאים לתיאור הזה בשלמות.