המערכת שלנו מעניקה כוח עודף לאנשים הבטוחים ביותר שהם צודקים

הנה סתירה פנימית במערכת הממשל שלנו שזוכה למעט תשומת לב. המערכת אמורה לשקול כל אזרח באופן שווה. בפועל היא שוקלת את הבטוחים אידאולוגית יותר מכל האחרים, והיא עושה זאת בתכנון ולא במקרה.

החשבון

המנגנון הוא שיעור ההצבעה. ההצבעה היא רשות, והאנשים שמצביעים אינם מדגם אקראי של האנשים שרשאים להצביע.

קחו את הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016. נוצרים אוונגליסטים היו, לפי ההערכות המקובלות, בערך חמישית מהאוכלוסייה. בין אלה שהצביעו בפועל הם היו קרובים יותר לרבע. זה ייצוג-יתר גדול לקבוצה אחת, וזו אינה תקלה של בחירות אחת. אותה תבנית מופיעה בכל מקום שבו קבוצה משלבת שכנוע עמוק עם ארגון חזק.

גם תמונת המראה נכונה. אנשים שמפקפקים, שאינם בטוחים אם המערכת מייצגת אותם, שחושדים שהצבעתם אינה משנה דבר, או שפשוט אינם נוטים להצטרף לשום דבר, מצביעים פחות. הלא-דתיים הם דוגמה עומדת. הם חלק גדל מהאוכלוסייה וחלק קטן בעקביות מציבור המצביעים.

אז המערכת נותנת את המשקל הרב ביותר לאנשים עם הספק הקטן ביותר. זה ההפך ממה שהייתם רוצים אילו המטרה הייתה החלטות טובות, וזה מה שההצבעה מרצון מייצרת באופן אוטומטי.

מדוע הביטחון מגיע לקלפי

זה אינו מסתורי. שיעור ההצבעה הוא פונקציה של מוטיבציה, ודבר אינו מניע כמו להיות בטוח.

אם אתם מאמינים שהבחירות הן קרב בין טוב לרע, שהצד שלכם מצווה על ידי אלוהים לנצח, שהתוצאה השגויה פירושה השחתת ילדיכם וחורבן האומה, אז ודאי שתצביעו, ותסיעו גם את השכנים לקלפי. האמונה מספקת גם את האנרגיה וגם את הארגון, מפני שאותו מוסד שנותן לכם את הביטחון נותן לכם גם בניין להיפגש בו כל שבוע.

אם אתם מאמינים שהבחירות הן תחרות בין שתי חבילות פגומות של מדיניות, שאף אחת מהן אינכם מאשרים במלואה, המנוהלות על ידי אנשים שברובם יתעלמו מכם אחר כך, אולי עדיין תצביעו, אבל דבר אינו דוחף אותכם, והאדם שדוחף אותכם נמצא בצד השני.

המפקפקים, במובן מסוים, צודקים לגבי המערכת. טענתי בהרחבה שההצבעה מחלצת מעט מאוד. אבל לצדקתם יש מחיר: היא מוציאה אותם מהספירה, ומעבירה את הספירה לידי מי שטועים לגבי המערכת אבל בטוחים.

מה זה עושה לשוליים

התוצאה היא אצבע קבועה על המאזניים לטובת הקצוות.

מועמדים יודעים מי מצביע. אז הם פונים אל הבטוחים, מפני שהבטוחים מגיעים באמינות, ואת הפנייה יש לעשות בשפת הביטחון: טוב ורע, אנחנו והם, בלי פשרות. זה מתוגמל, והתגמול מלמד את המועמד הבא. במהלך מערכות בחירות כל השיחה הפוליטית נסחפת אל הקטבים, לא מפני שהאוכלוסייה עברה לשם אלא מפני שציבור המצביעים הוא מדגם מעוות של האוכלוסייה והמדגם גר שם.

זה מייצר גם השפעה מסדר שני. המפקפקים, שרואים את השיחה מתנהלת כולה במשלב שנראה להם אבסורדי, מסיקים בביטחון רב עוד יותר שהמערכת אינה בשבילם, ומצביעים עוד פחות. העיוות מזין את עצמו.

ההתנגדות הרב-מפלגתית

יש תשובה מובנת מאליה, והיא ראויה לשימוע הוגן.

במערכת רב-מפלגתית למצביעים הרדיקליים ביותר יש מפלגות רדיקליות להצביע להן, והמפלגות האלה נשארות ברובן מחוץ לממשלה. הקצה מוכל: הוא מקבל מושב ומיקרופון וכמעט לעולם לא משרד. מערכת דו-מפלגתית, לעומת זאת, מאלצת את הרדיקלים להיכנס לאחד משני אוהלים גדולים, שם הם הופכים לחברים האמינים ביותר של האוהל ובסופו של דבר מכוונים אותו.

זה נכון ככל שהוא מגיע. מערכות יחסיות אכן מקהות את ההשפעה. ישראל היא הדגמה עומדת של שני חצאי הנקודה: המפלגות הרדיקליות מוכלות רוב הזמן, וכשהחשבון הופך אותן לחיוניות לקואליציה הן סוחטות הרבה יותר מחלקן.

אבל להכיל את הביטחון הקיצוני אינו כמו לא לרצות בו. התיקון הרב-מפלגתי מנהל את הסימפטום. המחלה היא שבנינו הליך החלטה שבו התכונה שמנבאת השפעה יותר מכול היא כמה אתם בטוחים, כשהתכונה שמנבאת צדק יותר מכול היא ההפך.

מה אני באמת רוצה

איני רוצה מערכת שמענישה את הדתיים, או כל קבוצה אחרת, על שהם מגיעים לקלפי. ההצבעה שלהם לעשות.

אני רוצה מערכת שבה ביטחון מפסיק להיות יתרון. פירוש הדבר הכרעות שבהן למפקפק יש סיבה להשתתף בדיוק כמו לקנאי, ומכאן הכרעות ספציפיות דיין כדי שתהיה להן תשובה, תכופות דיין כדי שהכרעה אחת לא תהיה מסע צלב, ומשמעותיות דיין כדי שהימנעות תעלה משהו אמיתי. הצבעה על שאלות ולא על שבטים עושה את שלושתם. שאלה אפשר לבחון; לשבט אפשר רק להצטרף.

עד אז, לפחות נפסיק לתאר את תוצאת הבחירות שלנו כרצון העם. היא רצונו של החלק מהעם שהיה בטוח דיו כדי להגיע, משוקלל לפי כמה היה בטוח.