הטרגדיה של נחלת הכלל חמורה יותר כשמיעוט מחזיק בנחלת הכלל

הטרגדיה של נחלת הכלל היא הסיפור הסטנדרטי על משאבים משותפים. שטח מרעה פתוח לכל רועה בכפר. כל אחד מהם זוכה במלוא התועלת מהוספת פרה ונושא רק בשבריר מהעלות, שכן רעיית היתר מתפזרת על כולם. אז כל אחד מוסיף פרה, והמרעה מת. בחירות רציונליות של יחידים, תוצאה קולקטיבית הרסנית.

התרופה שבספרי הלימוד היא סמכות: מישהו מעל הרועים שיכול לספור את הפרות ולומר די. אני רוצה לשאול מה קורה כשהסמכות הזאת היא בעצמה מיעוט בעל אינטרסים, מפני שזה המקרה שבו אנו חיים בפועל.

האם הטרגדיה מתרחשת תחת ממשל ייצוגי?

כן, וראוי לשאול את השאלה בצורה הזאת מפני שהתשובה מונחת בדרך כלל כשלילית. הממשל אמור להיות הכוח החיצוני שמונע את הטרגדיה. הוא אינו חיצוני. הוא קבוצת אנשים, גדולה, עם כל הנטיות הרגילות להשתמש במשאב משותף לטובתה, והוא יושב בעמדה שבה השימוש הוא הקל ביותר.

הביטו כיצד נחלות הכלל הגדולות מוחזקות בפועל. זכויות על קרקע, זכויות מחצבים, שדות נפט, שטחי דיג, תדרי שידור, האטמוספרה כמזבלה לפחמן: אלה שייכים לכולם באופן עקרוני ומחולקים, למעשה, בין מספר קטן של בעלי רישיונות, בעלי זיכיונות, והפקידים שמעניקים את הרישיונות. המשאב הוא של הרוב. ההפקה היא של מיעוט.

למה זה מחמיר, לא מקל

שני דברים משתבשים שאינם משתבשים בכפר.

ראשית, איש אינו יכול לומר די. הכפר נזקק לסמכות מעל הרועים. תחת ממשל ייצוגי הסמכות היא הרועים: האנשים עם הזיכיונות מממנים את הקמפיינים, מאיישים את המשרדים, וכותבים את התקנות. משטר שתכונתו המגדירה היא כוח מפוזר ונתון לערעור אין לו עמדה שממנה ניתן לראות את הנזק ולעצרו. זה אינו פגם של פוליטיקאים מסוימים. כך נראית סמכות מפוזרת וניתנת לרכישה מנקודת מבטו של משאב.

שנית, המפיק יכול לשרוד את הקריסה. בכפר, הרועה שהורג את המרעה גווע ברעב עם כל האחרים, ולכן הכפר יכול לפעמים להגיע להסכמה בלי שום סמכות כלל. בעל זיכיון הנפט אינו גווע ברעב כשהשדה מתייבש. הוא עשיר, יש לו ענפי עסקים אחרים, והוא ממשיך הלאה. ההכנסה מכילוי המשאב אסטרונומית והעלות האישית של דלדולו קרובה לאפס.

אז התמריץ שמרסן בסופו של דבר את הרועה, העובדה שגם הוא צריך לחיות כאן, פשוט נעדר אצל האנשים ששולטים בנחלות הכלל הגדולות ביותר. הם משחקים את המשחק בהון של הרוב ובזכיות של עצמם.

אותה אסימטריה בשיתוף פעולה בכלל

זה מקרה פרטי של משהו רחב יותר. תורת המשחקים מלמדת אותנו ששיתוף פעולה נשמר כשהצדדים מתחלקים ברווחים ממנו בקירוב לפי תרומתם, וכשעריקה גלויה ונענשת.

שלטון מיעוט שובר את התנאי הראשון מעצם עיצובו. מיעוט שולט לוקח נתח בלתי פרופורציונלי ממה ששיתוף הפעולה מייצר, וזה מגדיל את התמריץ שלו לערוק מכל הסכם שיגביל את הנתח. לכל שיטה פוליטית בהיסטוריה שנבנתה סביב קבוצה שלטת קטנה הייתה התכונה הזאת, ורובן הרעו אותה, מפני שככל שהקבוצה קטנה יותר כך גדול יותר חלקו של כל חבר בעודף וכך יש לו יותר להפסיד מאיפוק.

כוח מרוכז אינו פתרון לבעיית נחלת הכלל. הוא בעיית נחלת הכלל, כשהרועים לובשים מדים.

למה הכרעה ישירה משנה את החשבון

עכשיו הריצו את אותו משאב תחת שיטה שבה הרוב מחליט ישירות אם לעצור את ההפקה.

ההפסד האישי של כל מצביע מעצירה קטן. איש מן הרוב אינו מוותר על הון; עלות האיפוק מתפזרת דקה כמו שהתפזרה עלות רעיית היתר. לעומת זאת ההפסד האישי של כל מצביע מדלדול המשאב גדול ובלתי נמנע: זה חוף הים שלו, שטח הדיג שלו, האוויר שלו. האדם שמחליט הוא האדם שצריך לחיות עם התוצאה.

זו בדיוק התצורה שבה הכפר מנהל את המרעה שלו בלי אדון, וזו התצורה שהממשל הייצוגי הורס בהכניסו קבוצה קטנה בין המשאב לאנשים שתלויים בו. אינני טוען שציבור תמיד יבחר היטב. אני טוען שהתמריצים שלו מצביעים לכיוון הנכון, ושל בעל הזיכיון לכיוון השגוי, ושהליך הכרעה צריך להישפט ראשית לפי לאן התמריצים שלו מצביעים.

ההתנגדות מן הכאוס

התשובה הרגילה היא שבלי גוף שולט כולם ירמו ולא יהיה מי שיעניש אותם. שקלו את החלופה ביושר. כשהגוף שמחלק לוקח בגלוי יותר מחלקו, כל האחרים מסיקים שההסכם הוא הונאה, והתגובות הרציונליות הן לחטוף מה שאפשר, להילחם על השליטה בגוף, או להתעלם מהכללים לגמרי. אכיפה מושחתת אינה מרתיעה מעריקה; היא מתירה אותה.

החלטה שכולם קיבלו יחד, בתנאים שכולם יכולים לראות ששווים, היא החלטה שאנשים מוכנים הרבה יותר לשטר זה את זה עליה, ומוכנים הרבה יותר לראותה נענשת בחומרה כשהיא נשברת. הכפר שהסכים בעצמו על מגבלות הרעייה שלו אוכף אותן. הכפר שמגבלותיו הוטלו על ידי אדון ששומר לעצמו את השדה הטוב ביותר אינו אוכף.

נחלת הכלל אינה זקוקה לאדון. היא זקוקה לכך שהאנשים שהיא נחלתם יהיו אלה שמחליטים.