לרוח הזמן יש כיוון, והתקשורת היא שמניעה אותה

הביטו בהנחות המוסריות של כל חברה לאורך כמה מאות שנים ותראו משהו שקשה להסביר כלא-כלום: הן זזות, והן זזות בכיוון אחד. לעבר ראיית זרים כבני אדם. לעבר יחס לחיים כבעלי ערך בלי קשר למי הם שייכים. לעבר הרעיון שיש דברים שאסור לעשות לאדם לא משנה מי אתם. אנחנו קוראים לצרור הזה זכויות אדם כשאנחנו רוצים להישמע משפטיים והגינות כשלא, והוא מתקדם זה זמן רב.

אני רוצה לטעון טענה על הסיבה, ולהציע חיזוי שנובע ממנה.

התבנית

המגמה אינה עניין של דעה. העבדות הייתה אוניברסלית וכיום היא בלתי נתפסת. העינוי היה כלי רגיל של הצדק וכיום הוא משהו שמדינות מכחישות שהן עושות גם בזמן שהן עושות אותו. הוצאה להורג בפומבי הייתה בידור. נשים היו רכוש ברוב הקודקסים המשפטיים. ילדים היו כוח עבודה. לזר, לנוכרי, לבן השבט האחר, לא היה שום מעמד.

אף אחד מאלה לא בוטל בכל מקום. כולם עברו מברירת המחדל אל היוצא מן הכלל, והיוצאים מן הכלל צריכים עכשיו להצדיק את עצמם באופן שברירות המחדל מעולם לא נדרשו לו. נטל ההוכחה התהפך, וההתהפכות הזו היא רוח הזמן שזזה.

הסיבה

ההסברים לזה נשלחים בדרך כלל אל רעיונות: הנאורות, דת, פילוסוף, הצהרה. אני חושב שהרעיונות הם במורד הזרם. הסיבה במעלה הזרם היא תקשורת.

חשבו מה נדרש כדי להתייחס לזר כפחות מאדם. אתם צריכים לא להכיר אותו. אתם צריכים להיות מסוגלים להאמין עליו דברים שמגע היה מפריך: שהוא אינו מרגיש כמוכם, שהוא מרוצה ממצבו, שאלוהיו גזר אותו עליו. כל אחת מהאמונות האלה יציבה בבידוד ושברירית במגע.

עכשיו עקבו אחר ההיסטוריה של המגע. נתיבי סחר, אחר כך הדפוס, אחר כך העיתון, הטלגרף, הרכבת, הרדיו, הטלוויזיה, ולבסוף רשת שמעמידה אדם במדינה אחרת במרחק הודעה. כל צעד הקשה להחזיק באמונה שקרית על אנשים שמעולם לא פגשתם, מפני שהוא הפך את הפגישה איתם זולה יותר.

רוח הזמן זזה לעבר כבוד מפני שכבוד הוא מה שקורה כשאתם מכירים מישהו, והתקשורת היא הטכנולוגיה של להכיר מישהו. הפילוסופים שניסחו את השינוי תיארו משהו שהמגע כבר איפשר. ספריהם נסעו על אותם כבישים.

מדוע זה אינו נאיבי

אני מחזיק בהשקפה הזו לצד דעה קודרת בדרך כלל על טבע האדם ועל המערכות שאנחנו חיים תחתיהן, ואיני חושב שהשתיים מתנגשות.

הטענה אינה שאנשים נעשים אדיבים יותר. היא שמעמד ספציפי של אכזריות, האכזריות שתלויה באי-הכרת קורבנה, מאבד את הבורות שהוא תלוי בה. אנשים נשארים מסוגלים לאכזריות כמו תמיד כלפי מי שהם עדיין מצליחים לא להכיר, והמנגנון של המדינה המודרנית טוב מאוד בהרחקת קורבנות מהעין. המגמה פועלת היכן שהמגע פועל ובשום מקום אחר.

הטענה גם אינה שהתנועה חלקה. היא אינה כזו. יש נסיגות, וחלקן ארוכות. אפשר ללמד דור לשכוח את שכניו, ויש משטרים שכל שיטתם היא לעשות בדיוק זאת. אבל כל משטר כזה צריך להילחם בטכנולוגיית התקשורת של תקופתו כדי לעשות זאת, והטכנולוגיה נעשית קשה יותר ויותר להילחם בה. הנסיגות מתייקרות בכל פעם.

החיזוי

אם הסיבה היא תקשורת, והתקשורת ממשיכה לגדול, אז התנועה לא תיעצר. זה החיזוי, והוא ניתן להפרכה: נסיגה מתמשכת וגלובלית במעמדו של הזר, במקביל למגע מתרחב, תפריך אותו.

אני מוכן ללכת רחוק יותר. כיוון התנועה הוא לעבר בדיוק ההסדר הפוליטי שאני חוזר אליו שוב ושוב בבלוג הזה. אוכלוסייה שיכולה לראות זה את זה, להתווכח זה עם זה, ולדעת מה זה רוצה מזה, היא אוכלוסייה שבעבורה להיות נשלטת על ידי מעטים רחוקים הולך ומאבד את ההיגיון. אותה טכנולוגיה שהפכה את הזר לאדם הופכת את השליט לזר, במובן הספציפי שאפשר עכשיו לראות כמה מעט הוא דומה למה שהוא טוען שהוא.

שינוי פוליטי הוא הצעד האחרון בתהליך שמתחיל באנשים שמגלים זה על זה. כתבתי ששינוי פוליטי הוא שיא ולא נקודת פתיחה. זה המנוע שמאחורי השיא הזה: הגידול האיטי, הלא אחיד, הבלתי ניתן לעצירה, בכמה שאנחנו יודעים על אנשים שאינם אנחנו.

מה נובע מזה לגבי איך לפעול

אם זה נכון, הדבר בעל הערך הרב ביותר שכל אחד יכול לעשות למען מצבו המוסרי של העולם אינו להטיף. הוא לחבר. לפתוח את הערוץ, להוריד את מחיר המגע, להקשות על אי-ההכרה.

ההטפה תבוא אחריו. היא תמיד באה.