דמוקרטיה ישירה היא ההתגוששות הגלויה של קבוצות, וגלוי עדיף

הנה תיאור של דמוקרטיה ישירה שתומכיה מציעים לעיתים רחוקות, מפני שהוא אינו נשמע מחמיא: היא ההתגוששות הגלויה של קבוצות, זו נגד זו, כשכל החברה צופה.

אני מציע אותו בכל זאת, מפני שאני חושב שהוא מדויק ומפני שהחלופה גרועה יותר. החלופה אינה שלום. החלופה היא אותה התגוששות המתנהלת בפרטיות, כשרוב הקרבות אינם נערכים כלל.

החברה עשויה מקבוצות בעלות אינטרסים מתנגשים

נתחיל מהעובדה שאיש אינו חולק עליה. חברה מכילה קבוצות שהאינטרסים שלהן מתנגשים באמת. מעסיקים ועובדים. בעלי בתים ושוכרים. הדתיים והחילונים. חקלאים וצרכנים. הזקנים והצעירים. התעשייה המזהמת והעיירה במורד הנחל.

ההתנגשויות האלה אינן אי-הבנות שאפשר ליישב בתקשורת טובה יותר. הן אמיתיות. מה שצד אחד מרוויח הצד השני מפסיד, לפחות בחלקו, ושום הסדר אינו מספק את כולם.

מערכת פוליטית אינה מסירה את ההתנגשויות האלה. היא רק מכריעה היכן ואיך נלחמים עליהן. זה כל מה שמערכת פוליטית היא, ברגע שמקלפים את הטקס.

היכן הייצוג ממקם את הקרב

תחת משטר ייצוגי ההתגוששות מתרחשת בשלושה מקומות, ואף אחד מהם אינו הזירה הפתוחה.

היא מתרחשת בשדלנות, שבה הקבוצה שיכולה להרשות לעצמה להיות בחדר מנצחת כברירת מחדל את הקבוצה שאינה יכולה. היא מתרחשת בתוך מצעי המפלגות, שבהם ההתנגשות מיושבת לפני שמישהו מצביע, בידי אנשים שתפקידם להרכיב קואליציה ולא להכריע בשאלה. והיא מתרחשת בביורוקרטיה, שבה תקנה נכתבת, מרוככת, מושהית או בשקט אינה נאכפת, והציבור הנפגע מגלה זאת שנים אחר כך, אם בכלל.

והרבה מאוד קרבות פשוט אינם נערכים לעולם. חשבו על הקרבות שנותרו בלי להילחם.

השוכר ובעל הבית אינם נפגשים לעולם כקבוצות; מדיניות השכירות נקבעת במשרד ממשלתי ששומע את אחד מהם. הרוב החילוני במדינה עם ממסד דתי אינו זוכה לעולם להצביע על ההסדר; הוא נקבע בהסכם קואליציוני לפני עשורים, ופתיחתו מחדש תעלה למפלגה השלטת את שותפתה. הצעירים, שישלמו על מערכת פנסיה שתוכננה לדמוגרפיה אחרת, אינם זוכים לקרב כלל, מפני שהזקנים מצביעים והצעירים עדיין לא, וכשהם כבר כן הם הזקנים.

כל אחד מאלה הוא התנגשות אינטרסים אמיתית שהמערכת מסרבת להעלות על הבמה.

מדוע הקרב שלא נערך גרוע יותר

ההשקפה הנאיבית היא שקרב שלא נערך הוא קרב שנמנע, ושמניעת קרבות היא מה שפוליטיקה מתורבתת נועדה לו.

הוא אינו נמנע. הוא נדחה, והוא צובר ריבית.

הקבוצה שמפסידה כברירת מחדל יודעת שהפסידה. היא לא זכתה להציג את טענותיה, לא זכתה לשמוע את טענות הצד השני, ולא זכתה להחלטה שהיא יכולה להצביע עליה. מה שהיא קיבלה הוא תוצאה, שהגיעה משום מקום מיוחד, שלא היה לה חלק בה. זה מוליד סוג מסוים ומאכל של טינה: לא הטינה של מי שהפסיד בוויכוח, שאנשים מתגברים עליה, אלא הטינה של מי שמעולם לא הורשה לקיים אחד.

להפסיד בגלוי אפשר לשרוד. להפסיד באופן בלתי נראה אי אפשר, מפני שאין למי הפסדת. אין יריב לכבד, אין טענה לשקול מחדש, אין הצבעה לנסות להפוך בפעם הבאה. יש רק תרעומת, ותרעומות שאי אפשר לחבר להחלטה מחברות את עצמן למערכת.

מכאן מגיע חלק גדול מהזעם על הפוליטיקה. לא מהקרבות שאנשים הפסידו, אלא מהקרבות שמעולם לא הורשו לקיים.

איך נראית התגוששות גלויה

תחת דמוקרטיה ישירה, השוכר ובעל הבית נפגשים. לא פנים אל פנים, אלא כטענות המוצגות לאותו ציבור בוחרים על אותה שאלה. כל צד אומר מה הוא רוצה ומדוע. החברה מכריעה. צד אחד מפסיד.

הצד המפסיד אינו שמח. אבל יש לו שלושה דברים שהמפסיד הבלתי נראה אינו מקבל לעולם. הוא יודע מה הייתה השאלה. הוא יודע מה אמר הצד השני. והוא יודע את התוצאה, כלומר הוא יודע מה יצטרך לשנות כדי לנצח בפעם הבאה.

לזה אני מתכוון בגלוי. לא עדין, ולא מבוסס הסכמה. גלוי במובן שהקרב נערך על הזירה שבה כולם יכולים לראות אותו, והתוצאה היא תוצאה ולא עובדת טבע.

ההתנגדות

ההתנגדות היא שקרבות גלויים מכוערים. אנשים אומרים דברים אכזריים, קמפיינים נעשים מרושעים, ומפסידים מושפלים בפומבי במקום בפרטיות.

כל זה נכון. ועדיין הייתי בוחר בזה, מפני שהכיעור לפחות ישר לגבי מה שמתרחש. חברה שבה קבוצות בעלות אינטרסים מתנגשים אינן מתנגשות לעולם באופן גלוי אינה חברה ללא התנגשויות. היא חברה שהסתירה את התנגשויותיה בתוך מוסדות, שבהם הן מיושבות בידי מי שיש לו גישה למוסד, ושבה לכל השאר מודיעים את התוצאה ומבקשים מהם לקרוא לה הסכמה.

כתבתי על כך שהמערכת הייצוגית מאלצת כל ויכוח לגובה שבו לא ניתן לומר דבר אמיתי. זו התלונה המשלימה. היא גם מאלצת את רוב הוויכוחים לרדת מהזירה לגמרי, ואלה שהיא אינה מעלה על הבמה הם אלה שמתעפשים.