אטאטורק והטיעון הלא נוח בעד האוטוקרט של הביניים

איך מדינה עוברת מעריצות לליברליזם? התשובה הנוחה היא: בהדרגה, בשכנוע, דרך מוסדות שנפתחים יותר עם הזמן. התשובה הלא נוחה, שהתיעוד ההיסטורי ממשיך להציע, היא שלעיתים קרובות זה נעשה על ידי איש אחד עם צבא שהחליט שזה צריך לקרות וגרם לזה לקרות. מוסטפא כמאל אטאטורק הוא המקרה הנקי ביותר, ואני רוצה להתבונן במה שהוא מראה ובמה שאינו מראה.

מה הוא עשה

אטאטורק ירש ב-1923 את שאריתה של האימפריה העות'מאנית: מונרכיה תאוקרטית מובסת, אוכלוסייה כפרית ואנאלפביתית ברובה המכריע, וממסד דתי ששלט בחוק, בחינוך ובלוח השנה.

בתוך חמש-עשרה שנה הוא ביטל את הסולטנות ואת הח'ליפות, החליף את הדין הדתי בקודקסים שנשאלו משווייץ ומאיטליה, סגר את בתי הספר ובתי הדין הדתיים, החליף את הכתב הערבי באלפבית לטיני, נתן לנשים את זכות הבחירה, ודחף את המדינה בצו לעבר מודל אירופי של מדינת לאום חילונית.

דבר מזה לא נעשה בדרך דמוקרטית. זה נעשה על ידי גיבור מלחמה שפיקד על הצבא, ניהל מפלגה יחידה, ולא סבל אופוזיציה רצינית. האוכלוסייה לא נשאלה. חלק גדול ממנה לא רצה בשינויים והיה מצביע נגדם.

מדוע זה נחשב צעד קדימה בכל זאת

הנה הטיעון שגורם לליברלים אי-נוחות. אם תדרגו את טורקיה של 1922 ואת טורקיה של 1938 על כל ציר שחשוב לליברל, מעמד הנשים, אוריינות, הישג ידו של הדין הדתי בחיים הפרטיים, עצמאות המדינה מהכהונה, השנייה רחוקה מאוד לפני הראשונה. והראשונה לא הייתה נעשית השנייה מעצמה. המוסדות שהיו נושאים רפורמה הדרגתית לא היו קיימים. הם היו מה שהרפורמה יצרה.

חברה שמעולם לא היו לה מוסדות ליברליים אינה יכולה להצביע בעדם, מפני שההצבעה היא אחד המוסדות. מישהו צריך לבנות את בית הספר לפני שהבוגרים יוכלו לנהל אותו. בטורקיה המישהו הזה היה אוטוקרט, ובית הספר שהוא בנה הפיק, שני דורות אחר כך, מדינה שקיימה בחירות אמיתיות, החליפה ממשלות בקלפי, והתווכחה בפומבי על מייסדה.

איני חושב שאפשר לפטור זאת בביטול. הדרך מתאוקרטיה למדינה חילונית מתפקדת עברה, במקרה הזה, דרך דיקטטורה, ואין זה מובן מאליו שדרך אחרת הייתה זמינה.

המגבלות, שהן חמורות

עכשיו החצי השני, מפני שאנשים שאוהבים את המסקנה מפריזים במקרה הזה באופן שגרתי.

ראשית, האוטוקרט של הביניים הוא הימור על האוטוקרט. אטאטורק באמת רצה בתוצאה שכפה, והוא מת לפני שיכול היה להתפתות להפוך אותה. רוב האנשים שתופסים כוח כדי להביא מודרניזציה למדינה מתבררים כמי שרוצים בכוח יותר משהם רוצים במודרניות, ושלב ה"ביניים" נעשה קבוע. על כל אטאטורק יש רשימה ארוכה של אנשים חזקים שהבטיחו את אותו מעבר וסיפקו רק את האיש החזק. אי אפשר להבדיל ביניהם מראש, מה שהופך את ההימור להימור רע להמליץ עליו.

שנית, מה שנכפה מלמעלה נשאר תלוי בלמעלה. על החילוניות הטורקית שמרו במשך רוב המאה לא האוכלוסייה אלא הצבא ובתי המשפט, שהתערבו שוב ושוב נגד ממשלות נבחרות שנחשבו בעיניהם דתיות מדי. זה אינו הסדר ליברלי. זה הסדר של אפוטרופסות, שבו שומרי הרפורמה גוברים על האנשים שהרפורמה נועדה להם כביכול. זה שמר על הרפורמה בחיים; זה גם מנע מהמדינה להיות אי פעם בעלים מלאים שלה.

שלישית, וזה החלק שסוגר את הטיעון: המהלך המאוחר יותר. ברגע שהשומרים נחלשו, האוכלוסייה בחרה, ובחרה שוב, בממשלה שהקדישה שני עשורים להיפוך של חלק גדול ממה שאטאטורק בנה, להשבת הדת לחיים הציבוריים, ולריכוז הכוח במשרה אחת. מה שזה לא יראה, זה מראה שצעד הביניים לא סיים את העבודה. שמונים שנות מוסדות חילוניים לא הפיקו אוכלוסייה שרצתה בהם די הצורך כדי לשמור עליהם. הרפורמה ניתנה למדינה כתרופה, לא אומצה על ידה.

מה אני לוקח מזה

שני דברים, במתח, ואני חושב ששניהם נכונים.

אוטוקרט יכול להניע חברה קדימה, וההתחזות שלא היא סוג של חסידות. המוסדות שמאפשרים ליברליזם הותקנו, יותר מפעם אחת בהיסטוריה, על ידי אנשים שלא היו ליברלים, והמוסדות שהותקנו היו אמיתיים.

אבל רפורמה שהאוכלוסייה לא בחרה בה היא רפורמה שהאוכלוסייה יכולה לבטל את בחירתה בה, ובסופו של דבר תעשה זאת, אלא אם בינתיים שוכנעה ולא רק נשלטה. האוטוקרט של הביניים קונה זמן. למה הזמן נועד הוא החלק שטורקיה מראה שמעולם לא הושלם: הפיכת צו להחלטה שהעם היה מקבל בעצמו. מידתו של צעד הביניים היא האם הוא הופך את עצמו לבלתי נחוץ. זה של אטאטורק, בסופו של דבר, לא עשה זאת.