אם טוויט יכול להזיז שוק, האשמה היא בשוק

כשרגולטורים ובעלי מניות רדפו את אילון מאסק על דברים שאמר על טסלה ועל טוויטר, הטיעון נוסח תמיד באותה דרך: אדם רב-כוח אמר משהו לא זהיר, המחירים זזו, אנשים הפסידו כסף, ולכן האדם אשם. אני רוצה לטעון את ההפך. האדם אולי לא זהיר. הכישלון הוא של השוק.

צריך להרשות לאנשים לדבר

נתחיל מעיקרון שלדעתי אינו שנוי במחלוקת ברגע שאומרים אותו. אנשים צריכים להיות מסוגלים לדבר על השוק בגלוי, והם צריכים להיות מסוגלים לטעות. מנכ"ל שאומר שהוא שוקל להפוך חברה לפרטית, מנהל קרן שאומר שמניה מוערכת יתר על המידה, בלוגר שאומר שמוצר הוא הונאה: אלה דעות על הכלכלה, וחברה שבה אי אפשר לומר אותן בקול איבדה משהו חשוב.

עכשיו הוסיפו את התצפית שכשדברים כאלה נאמרים, המחירים לפעמים מתנדנדים בחמישית באחר צהריים אחד.

התגובה הרגילה היא להאשים את הדובר ולבנות כללים לגבי מי רשאי לומר מה ומתי. אני חושב שהתגובה צריכה להיות לשאול איזה סוג של שוק מתנדנד בחמישית מפני שמישהו דיבר.

חברות אינן מאבדות חמישית מערכן ביומיים

חברה היא אוסף של מפעלים, חוזים, עובדים, פטנטים ולקוחות. ביום שני יש לה אותם. ביום רביעי עדיין יש לה אותם. מה שלא נחליט ש"ערך אמיתי" פירושו, והביטוי חמקמק, הוא תכונה של האוסף הזה, והאוסף לא השתנה מפני שאדם פרסם משפט.

אז כשהמחיר זז בחמישית, המחיר לא עקב אחרי האוסף. הוא עקב אחרי מה שסוחרים חושבים שסוחרים אחרים חושבים. זו אינה הערכת שווי. זה קהל שצופה בעצמו, וקהל שצופה בעצמו יכול לרוץ לכל כיוון בכל מהירות.

זה הכישלון הכללי שאני חוזר אליו שוב ושוב: השוק מנותק מהדבר שהוא אמור למדוד, והניתוק בא מהנפש האנושית ולא ממשהו בחברות עצמן. שוק יציב היה שוק שבו משפט לא זהיר מייצר משיכת כתפיים, מפני שכל מי שמחזיק במניה יודע מה החברה והמשפט לא שינה זאת.

מדוע הוא כה שברירי

שלוש סיבות, והן מחזקות זו את זו.

רוב המסחר הוא לטווח קצר. חלק גדול מהמחזור בכל בורסה הוא אנשים, חברות ואלגוריתמים שמנסים להרוויח מהתנועה הבאה ולא מהעשור הבא של החברה. כתבתי על הקצה המהיר ביותר של הספקטרום הזה; הנקודה כאן רחבה יותר. סוחר שמתכנן לצאת עד יום שישי אינו רוצה שוק יציב ולא אכפת לו מהמפעלים. הוא רוצה תנועה, מפני שבתנועה חי הרווח שלו. שוק שנשלט על ידי משתתפים כאלה יגביר כל משפט, מפני שהגברה היא מה שהם נועדו לה.

מנטליות עדר. השאלה הרלוונטית לסוחר לטווח קצר אינה "מה החברה הזו שווה" אלא "מה אחרים יחשבו שהיא שווה מחר", שהופכת ל"מה אני חושב שאתה חושב על מה שאני חושב שאתה יודע". קיינס תיאר זאת כתחרות היופי שבה בוחרים לא את הפנים היפים ביותר אלא את אלה שמצפים שאחרים יבחרו. לפי ההיגיון הזה טוויט אינו מידע על חברה. הוא מידע על מה שכל האחרים קראו זה עתה, והמהלך הרציונלי הוא לרוץ עם העדר לפני שהוא דורס אותך.

איש אינו עושה שיעורי בית. מפני שהאופקים קצרים והמשחק הוא על תגובות של אנשים אחרים, בדיקת נאותות מפסיקה להשתלם. למה להשקיע חודש בהבנת המתחרים של חברה אם לא תחזיקו במניה חודש? אז האנשים שקובעים את המחיר יותר ויותר אינם יודעים מה החברה עושה. ומחיר שנקבע על ידי אנשים שאינם יודעים מה הם מתמחרים יזוז על כל דבר, מפני שאין להם עוגן שיחזיק אותו.

שימו את האשמה במקומה

עכשיו נחזור למאסק. בהינתן שוק כזה, ברור שמשפט ממנו מזיז את המחיר. היה מוזר אילו לא היה מזיז. השבריריות הייתה שם לפני שפתח את פיו; הוא רק הדגים אותה, כמו שכל אחד עם די עוקבים יכול.

להעמיד לדין את המדגים זה מספק ולא משנה דבר. בשנה הבאה מישהו אחר יאמר משהו, הקהל ידהר שוב, ונחפש את האדם הלא זהיר הבא.

המסקנה הישרה היא ששוק שרגיש כך לדיבור אינו עושה את עבודתו, והתיקון חייב להיות מבני: להעלות את מחיר המהירות, להאריך את האופקים, לגרום לשיעורי בית להשתלם שוב. אלה רפורמות קשות עם עלויות אמיתיות, ואיני מתיימר לומר שהן פשוטות. אבל הן מכוונות למנגנון. כללים לגבי מי רשאי לטווט מכוונים לסימפטום, ויש להם חיסרון נוסף: הם מלמדים את כולם שהשוק בסדר והבעיה היא אנשים שמדברים.

הוא אינו בסדר. מכשיר מדידה שנותן קריאה שונה בהתאם למה שנאמר לידו הוא מקולקל, ומכשיר מקולקל אינו מתקנים בבקשה מאנשים ללחוש.