הלוטו הממלכתי הוא מס שרק העניים משלמים

מפעל הפיס הוא הלוטו הממלכתי של ישראל. הוא מוצג כנדבן ציבורי: הכסף הולך לבתי ספר, למרכזים קהילתיים, לאולמות ספורט, והבניינים נושאים את הלוגו שלו כדי שכולם יראו לאן הלך הכסף. אני רוצה לתאר את אותו מוסד מהקצה השני, זה שממנו הכסף מגיע, מפני שמהקצה הזה הוא מס, ומס מסוג שאף בית מחוקקים לא היה מעז להעביר בשמו.

מהו מס

מס הוא כסף שהמדינה לוקחת מהציבור כדי לממן מוצרים ציבוריים. הלוטו לוקח כסף מהציבור וממן מוצרים ציבוריים. הצעד הביניים, ההגרלה, אינו משנה דבר בזרימה: רוב מה שנכנס לעולם אינו חוזר לאנשים שהכניסו אותו, וההפרש הוא מה שבונה את המרכז הקהילתי.

השאלה היחידה היא מי משלם. וכאן הלוטו שונה מכל מס אחר בספר החוקים.

מס הכנסה הוא פרוגרסיבי: ככל שאתה מרוויח יותר, השיעור גבוה יותר. מס ערך מוסף הוא שטוח בקירוב: כולם משלמים אותו חלק ממה שהם מוציאים. הלוטו רץ בכיוון ההפוך. האנשים שקונים כרטיסי לוטו הם, ברובם המכריע, האנשים עם הכי פחות כסף. זו אינה השמצה; זו התבנית הנצפית בכל מקום שבו נחקרות הגרלות, והסיבה אינה טיפשות. כרטיס לוטו הוא הנכס היחיד שעני יכול לקנות ויש לו סיכוי כלשהו, קטן ככל שיהיה, לשנות את חייו. אדם עשיר אינו זקוק לכרטיס. החיים כבר בידיו.

כך שהלוטו הוא מס רגרסיבי: שיעורו הגבוה ביותר על ההכנסות הנמוכות ביותר, והוא נופל לאפס ככל שההכנסה עולה. שום שר אוצר לא יכול היה לעמוד ולהציע דבר כזה. הלוטו עושה זאת בכל שבוע.

הגנת הרצון החופשי

התשובה היא שאיש אינו נאלץ לקנות כרטיס. זה נכון וזה לא עוזר.

איש אינו נאלץ לקנות סיגריות גם כן, ואנחנו ממסים אותן בדיוק מפני שאנשים מכורים ישלמו. מס על כפייה פנימית הוא עדיין מס, ולקרוא לו רצוני מתאר את הצורה המשפטית של העסקה, לא את הכלכלה שלה. המדינה יודעת בדיוק מי יקנה את הכרטיסים. היא מפרסמת להם. היא מציבה את הדוכנים במקום שבו הם חיים. ההכנסה נחזית בתקציבים שנים מראש, וזו אינה הדרך שבה מתייחסים לכסף שחושבים שאנשים אולי יחליטו בחופשיות לא למסור.

מס שאפשר להימנע ממנו באופן עקרוני אך לא נמנעים ממנו בפועל, ושגבייתו מתוכננת סביב ההנחה שלא תימנעו ממנו, הוא מס.

אשליית הנדבן

עכשיו הביטו לאן הכסף הולך, מפני שהיעד משלים את התעלול.

הלוטו מממן דברים שמיסוי רגיל אמור לממן, ובמדינה הגונה היה מממן. כשבית ספר מקבל בניין חדש עם הלוגו של הלוטו עליו, הציבור קורא את זה כנדיבות. מה שקרה בפועל הוא שהאוצר נחסך מהוצאה, ההוצאה הועברה אל התושבים העניים ביותר של העיר דרך מכירת כרטיסים, וההעברה מותגה כמתנה.

הלוגו עושה עבודה. הוא ממיר מס רגרסיבי למעשה פילנתרופיה במוחו של כל מי שעובר ליד, כולל האנשים ששילמו על הבניין כרטיס אחד בכל פעם.

מדוע זה נמשך

שוחחתי פעם ארוכות עם איש מכירות של הלוטו שהסכים עם כל מה שלעיל והמשיך למכור. זו אינה אנומליה. זה המנגנון.

הלוטו נמשך מפני שכל מי שבכוחו לסיים אותו מרוויח ממנו. האוצר מקבל הכנסה בלי הצבעה. עיריות מקבלות בניינים בלי להעלות ארנונה. הארגון עצמו מעסיק אלפים. הפוליטיקאים מקבלים סרטים לגזור. הצד היחיד להסדר שמפסיד הוא קונה הכרטיס, והוא הצד היחיד בלי ארגון, בלי לובי, ועם קנייה שהוא יודע-למחצה שהיא שגיאה, מה שעושה אותו לא סביר להתלונן בשם עצמו.

איך תיראה יושרה

איני טוען שהגרלות צריכות להיות בלתי חוקיות. אנשים יהמרו, ומונופול ממלכתי על זה כנראה טוב מהחלופות.

אני טוען לשינוי בתיאור. כל בניין ציבורי שמומן על ידי הלוטו צריך לומר זאת במדויק: לא "מתנת מפעל הפיס" אלא "שולם בכרטיסי לוטו, שנקנו בעיקר על ידי התושבים העניים ביותר של העיר הזו". כל שורת תקציב שנשענת על הכנסות הלוטו צריכה להירשם כפי שהיא, מס רגרסיבי, ליד המסים הפרוגרסיביים.

זה לא יסיים את הלוטו. זה יסיים את האשליה, ויגרום לשר האוצר הבא שרוצה לקצץ במס הכנסה למעלה ולתת ללוטו למלא את החור להסביר, בפומבי, את כספו של מי הוא מוציא.