תחום שיש בו מסורות מתוודה על משהו

קראו כל מבוא לפילוסופיה ותפגשו את הביטוי "במסורת הקונטיננטלית", או את אחיו, "במסורת האנליטית". המילים מוצעות כהתמצאות, כמו שמדריך טיולים אומר לכם באיזה אזור אתם נמצאים.

עכשיו נסו לבנות את המשפט המקביל במדע. אין פיזיקה קונטיננטלית. אין מסורת אנליטית בכימיה. ביולוג בפריז וביולוג בשיקגו חלוקים על ממצאים מסוימים, והמחלוקות מוכרעות, או לפחות ניתנות להכרעה, בניסוי הבא. איש אינו מתאר את המחלוקת כשתי מסורות.

קיומן של מסורות בתחום הוא וידוי. הוא אומר שהתחום נשען על הנחות יסוד שהעוסקים בו אינם שותפים להן ואינם יכולים לבדוק אותן, כך שאנשים שיוצאים מהנחות שונות מגיעים לאסכולות שונות, והאסכולות שורדות מפני ששום דבר אינו יכול להרוג אותן.

מניין באות מסורות

ראוי לנסח את המנגנון, מפני שהעניין אינו שפילוסופים רשלנים.

פילוסוף רוצה לומר משהו על הבעיות הגבוהות: מוסר, תודעה, צדק, משמעות. אלו הבעיות שאנשים ישלמו כדי לקרוא עליהן, ופילוסוף, כמו כל אחד אחר, צריך להיקרא. אי אפשר לבנות קריירה על מדידת היקף האטום.

אבל כדי לחשוב על בעיה גבוהה צריך מקום לעמוד בו. צריך תשובות עבודה לשאלות מוקדמות: מהי שפה, מהי נפש, כיצד נראים בני אדם לפני שאיזו חברה מגיעה אליהם. לפעמים הפילוסוף מצהיר על התשובות האלה. לעיתים קרובות הן מרומזות. מדי פעם הן נסתרות גם מהפילוסוף עצמו.

ההנחות האלה, במידותיו של המדע, פרועות. הן השערות על עניינים שלא היו לנו הכלים לחקור, שהתקבלו מפני שהטיעון לא יכול היה להתקדם בלעדיהן. המדע מסרב להעלות השערות בגודל כזה, לא מתוך צניעות אלא מפני שהוא יודע מה קורה אחר כך: המסקנה יורשת את כל מה שהיה שגוי בהנחה, ואין דרך לגלות איזה חלק.

מסורת היא מה שמתקבל כשסט של הנחות כאלה מושך אחריו חסידים. שני סטים של הנחות בלתי מבוססות, שתי מסורות, שני גופי ספרות שאינם יכולים לתקן זה את זה מפני שאין להם רצפה משותפת.

שתי הדוגמאות שאני חוזר אליהן

הובס. כל הבניין של לוויתן עומד על תמונה של המצב האנושי הקדם-פוליטי כמלחמת הכול בכול. הכול נובע ממנה: הצורך בריבון, תנאי החוזה, גבולות החירות. והיא שקרית. יש לנו כיום ראיות על אופן חייהם של בני אדם לפני המדינות, מן הארכיאולוגיה ומחקר החברות הקטנות ששרדו, והן אינן נראות כמו התמונה של הובס. היא מעולם לא התבססה על ראיות. היא הייתה הנחה שגרמה לטיעון לעבוד.

רולס. מסך הבערות הוא רעיון מושך באמת: תכננו את החברה שהייתם בוחרים בלי לדעת איזה מקום בה תתפסו. אין לי טענה כלפיו כניסוח של היעד. טענתי היא שהוא נעצר שם. אחרי שתיאר להיכן היינו רוצים להגיע, הוא אינו אומר דבר על כיצד לבנות מוסדות שבפועל מספקים את זה, או על מה קורה לעיקרון ברגע שאנשים ממשיים בעלי מקומות ממשיים מנהלים את המוסדות האלה. ההנחה שעושה את העבודה היא שלעיקרון נכון, ברגע שנוסח, יש איזו דרך אל המעשה. אין סיבה להאמין בכך, ותולדותיהם של עקרונות שנוסחו נכון מרמזות על ההיפך.

בשני המקרים הפילוסוף זכור בזכות המסקנות. בשני המקרים המסקנות טובות רק כמו הנחה שאיש לא היה במצב לבדוק.

מה המדע עושה במקום זאת

הלקח שהמדע למד, לאט ובמחיר כבד, הוא שהנחות היסוד הן הבעיה האמיתית, לא המסקנות. מסקנה שגויה מהנחה נכונה היא טעות שאפשר למצוא. מסקנה שנראית נכונה מהנחה שגויה היא טעות שמסתתרת ללא הגבלת זמן.

לכן המדע הבסיסי משקיע את מאמציו במקום שהסיכון נמצא בו. הוא משכתב שוב ושוב את ההנחות. המרחב המוחלט של ניוטון היה הנחה, והוא החזיק מאתיים שנה, ואז הוחלף, והתחליף לא הפך למסורת מתחרה לצד המקור. הוא הפך לתחום.

זה ההבדל במשפט אחד. כשמדע מגלה שהנחת יסוד הייתה שגויה, התחום זז. כשהפילוסופיה מגלה את אותו הדבר, היא רוכשת עוד מסורת.

איך לקרוא את המילה

אין בכל זה כדי לומר שמסורות חסרות ערך כהיסטוריה. לדעת לאיזו אסכולה שייך מחבר אומר לכם אילו הנחות לחפש, וזה שימושי, כמו שלדעת מי מעסיקו של עד הוא שימושי.

אבל זה צריך לשנות את האופן שבו אתם שומעים את הביטוי. "במסורת הקונטיננטלית" אינו כיוון במצפן. זו הודאה שמה שיבוא תלוי בהנחות שעמיתיו של המחבר עצמם דוחים, שאין הליך להחליט ביניהן, ושהמחבר בחר צד בכל זאת. האמת אינה זורמת במסורות. בכל מקום שתמצאו אותן, משהו אחר מלבד האמת מחזיק את התחום יחד.