IQ ואמונה דתית: מה המתאם אומר באמת

כל כמה שנים מישהו מדווח שאנשים אינטליגנטיים הם פחות דתיים, וכל כמה שנים הדיווח מתקבל באחת משתי דרכים: כגביע בידי האתאיסטים וכעלבון בעיני המאמינים. שתי התגובות מדלגות על החלק שחשוב, והוא מהם המספרים בפועל ומה הם יכולים ואינם יכולים לתמוך בו. אני רוצה לכתוב את החלק הזה, מפני שהממצא אמיתי, הוא צנוע, וכמעט כל מה שנאמר עליו בפומבי הוא הגזמה לכיוון זה או אחר.

השורה התחתונה

יש מתאם הפוך בין אינטליגנציה לאמונה דתית. אנשים אינטליגנטיים יותר נוטים, בממוצע, פחות להאמין. זה מוסכם; זה נמדד בעשרות מחקרים לאורך כמה עשורים והתוצאה יוצאת שלילית כמעט בכל פעם.

מה שאינו מוסכם הוא כמה המתאם גדול, מאין הוא בא, ומה, אם בכלל, נובע ממנו.

המספרים

רמה	מתאם (r)	שונות מוסברת	מקור
פרטים	בערך −0.15 עד −0.25	בערך 2–6%	מטא־אנליזות של 63–83 מחקרים (צוקרמן, סילברמן והול 2013; צוקרמן ואחרים 2019; דאטון ואחרים 2020)
מדינות (ממוצעים לאומיים)	בערך −0.6	בערך 36%	לין, הארווי וניבורג 2009

במילים פשוטות: מאמינים דתיים מקבלים ציון נמוך בערך ב־2 עד 6 נקודות IQ מלא־מאמינים, עם חפיפה עצומה בין שתי הקבוצות. אם תעמידו מאמין אקראי מול לא־מאמין אקראי, למאמין יהיה ה־IQ הגבוה יותר בחלק גדול מאוד מהמקרים. זה אינו ממצא על פרטים. זה ממצא על התפלגויות שמוזזות מעט זו ביחס לזו.

איך לקרוא את המספרים

אמות מידה לגודל אפקט. הספים המקובלים של כהן קוראים למתאם של 0.1 קטן, ל־0.3 בינוני ול־0.5 גדול. לפי הסולם הזה הנתון ברמת הפרט הוא קטן. אבל הספים של כהן היו כלל אצבע, לא מדידה, וכשג'יניאק וסודוראי (2016) בדקו בפועל את התפלגות גודלי האפקט במחקר של הבדלים בין־אישיים הם מצאו ש־0.1 הוא קטן, 0.2 טיפוסי ו־0.3 גדול יחסית. לפי אמת המידה הכנה יותר הזאת, מתאם של −0.25 הוא אפקט מעל הממוצע בפסיכולוגיה. הוא אמיתי והוא אינו זניח. הוא גם רחוק מאוד מלהיות חוק.

נתוני פרטים מול נתוני מדינות. ה־−0.6 הוא המספר שמצטטים, מפני שהוא מרשים, והוא גם המספר שראוי לצטט הכי פחות. הוא משווה ממוצעים של מדינות, לא אנשים. המיצוע מסלק את השונות בין הפרטים, ולממוצעי המדינות יש רשימה ארוכה של סיבות משותפות: עושר, חינוך, בריאות, יציבות פוליטית. כל אחת מהן מעלה את ה־IQ הנמדד וכל אחת מהן מורידה את הדתיות, ולכן שני הממוצעים נעים יחד בין שאם לאינטליגנציה יש קשר כלשהו לאמונה אצל אדם מסוים ובין שלא. כשמפקחים על רמת הפיתוח הקשר ברמת המדינה נחלש במידה ניכרת. לקחת מתאם בין ממוצעים לאומיים וליישם אותו על פרטים הוא הכשל האקולוגי בצורתו מספר הלימוד. וזה עוד לפני שמגיעים למאגרי ה־IQ הלאומיים עצמם, שיש להם בעיות איכות חמורות ומתועדות היטב.

אז הכותרת הכנה היא הנתון ברמת הפרט, והנתון ברמת הפרט הוא צנוע.

היכן האפקט חזק ביותר

המתאם אינו אחיד. הוא חזק יותר לגבי אמונה דתית מאשר לגבי מנהג דתי: אינטליגנציה מנבאת אם אתם מאמינים בדוקטרינה טוב יותר משהיא מנבאת אם אתם מגיעים לתפילה. הוא ברור ביותר במדגמים מערביים וחלש או נעדר בכמה תרבויות אחרות. וחלק גדול מהמחקרים שמאחוריו נעשו על סטודנטים מערביים, שהם פרוסה צרה של האנושות להכליל ממנה.

הסברים מוצעים

אף אחד מהם אינו מבוסס. אלה המועמדים.

אי־קונפורמיות. ייתכן שאנשים אינטליגנטיים יותר מוכנים יותר לפקפק בנורמות השולטות בחברתם. אם זה המנגנון, האפקט אמור להיות חלש ביותר במקום שבו החילוניות היא כבר הנורמה, שכן שם המהלך הלא־קונפורמי הוא לכיוון הדת. זה ניתן לבדיקה והתבנית הבין־תרבותית לפחות עולה בקנה אחד עם זה.

סגנון קוגניטיבי. אמונה דתית נקשרה לחשיבה אינטואיטיבית ולא אנליטית, ואינטליגנציה לחשיבה אנליטית, כך שהמתאם יהיה תוצר לוואי. העבודה הניסויית שהייתה אמורה להדגים זאת, ניסויי ההטרמה של ז'רווה ונורנזיאן (2012) שבהם דחיפה של אנשים למצב רוח אנליטי הפחיתה את האמונה המדווחת, לא שוחזרה. הרעיון עדיין יכול להיות נכון, אבל הראיות שהוצעו לו נעלמו.

תחליף תפקודי. הדת מציעה תחושת שליטה, ערך עצמי וביטחון. כך גם הדברים שבאים עם אינטליגנציה: חינוך, הכנסה, ויסות עצמי. אם שניהם עונים על אותם צרכים, אנשים שיש להם יותר מהשני פשוט עשויים להזדקק פחות לראשון.

הסתייגויות

הנתונים הם מתאמיים וכיוון הסיבתיות אינו ידוע. גידול, חינוך ומעמד חברתי יכולים בקלות להניע גם את ציוני האינטליגנציה וגם את הדתיות, בלי שום קשר ישיר ביניהם. כבר כתבתי על כמה באופן אמין הדת עוברת בירושה מההורים, ואותה ירושה נושאת עמה עוד הרבה.

"דתיות" אינה דבר אחד. מחקרים מודדים אותה כאמונה באלוהים, כנוכחות בבית התפילה, כחשיבות הדת בדירוג עצמי, כפונדמנטליזם, והמתאם תלוי במה שבוחרים.

ומתאם בגודל כזה, כפי שטענתי במקום אחר, אינו מתיר שום הסקה על אדם יחיד. הוא לא אומר לכם דבר על האינטליגנציה של המאמין שעומד מולכם, והוא אינו טיעון בשאלה אם דת כלשהי נכונה. אנשים חכמים האמינו בדברים אבסורדיים לאורך כל ההיסטוריה; הרציונליות היא יכולת נפרדת מאינטליגנציה ומבחני IQ אינם מודדים אותה.

מה שהממצא כן עושה הוא לשלול טענה אחת שמאמינים משמיעים לפעמים, והיא שאמונה ואינטליגנציה הולכות יחד, שככל שמבינים יותר כך מאמינים יותר. הנתונים אומרים את ההפך, בחולשה אבל בעקביות. זה כל מה שהם אומרים, וזה מספיק.