הסיפור המחורבן ביותר שסופר אי פעם

שוב ושוב אומרים לנו להתייחס לטקסטים הדתיים כאל יצירות מופת ספרותיות, ולדבר עליהם בנימה חרישית ומקודשת. ביטויים כמו "הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם" נחשבים לקונצנזוס מבוסס, ואפילו חוקרי מקרא חילוניים כמו בארט ארמן נוהגים לשבח מושגים כמו "הגאונות של מרקוס".

אבל כאשר בוחנים את הטקסטים האלה לפי אמות מידה ספרותיות אובייקטיביות, אין בהם שום גאונות מובנית. המנגנון הבסיסי שמניע את הגדולה הנתפסת של הספרות הדתית הוא הטיית האישוש של הקהל. אנשים מכריזים על יצירה ספרותית כעל "גדולה" בעיקר כאשר היא מאשרת הנחות, משאלות רגשיות והטיות תאולוגיות שכבר מחזיקים בהן.

כאשר אדם רוצה להאמין באל עליון ומיטיב שאין לקיומו שום ראיה אמפירית, נרטיב שמאשר "אלוהים קיים, והוא אוהב אותך" יישפט בהכרח כעמוק וכאיכותי. אותו מנגנון פסיכולוגי מסביר גם מדוע המאמינים כולם משבחים את כתבי הקודש שלהם כנשגבים, בעודם מבטלים את הסיפורים המקודשים של הדתות המתחרות כגסים, כאבסורדיים או כנחותים. הערכת האיכות הספרותית בהקשרים דתיים פגומה לחלוטין בגלל ההטיה.

אף אחד לא קורא את יצירת המופת של הצד השני

המבחן הפשוט ביותר ממחיש זאת. יש בעולם יותר משני מיליארד נוצרים, קרוב לשני מיליארד מוסלמים, יותר ממיליארד הינדים וכחמישה עשר מיליון יהודים, ולכל אחת מהקבוצות האלה אומרים שכתבי הקודש שלה הם הטקסט הנשגב ביותר שנכתב אי פעם. ובכל זאת כמעט אף אחד מהם לא קרא מעולם את כתבי הקודש של מישהו אחר. בקשו מנוצרי אדוק לנקוב בסורה האהובה עליו בקוראן, או שאלו מוסלמי איזה פרק בבהגווד גיטה ריגש אותו, ותקבלו מבט ריק. ספרות גדולה לא מתנהגת ככה. את הומרוס, שייקספיר, דוסטויבסקי ואלף לילה ולילה קוראים בהנאה בני כל הדתות וגם חסרי הדת; הגדולה שלהם חוצה כל גבול בלי אשרה. כתבי הקודש לא נוסעים לשום מקום: מחוץ לעדר שלהם הקוראים היחידים שלהם הם חוקרים ומבקרים.

כך שכל מאמין עלי אדמות, דרך הרגלי הקריאה שלו, מוציא את אותו פסק דין: ספרי הקודש של הדתות האחרות הם לכל היותר בינוניים, לא שווים ערב אחד. הפטור היחיד שכל אחד מהם מעניק הוא לספר האחד שגידלו אותו להעריץ. חברו את פסקי הדין יחד, וכל כתב קודש שקיים נשפט כלא ראוי לציון על ידי הרוב המכריע של האנושות. המיעוט החולק הוא, בכל מקרה ומקרה, בדיוק הקבוצה שלימדו אותה לאהוב את הספר עוד לפני שידעה לקרוא אותו. זה לא שיפוט ספרותי. זה שיפוט שבטי.

גם את המאמינים צריך להכריח לקרוא

בתוך העדר התמונה לא טובה יותר, כי אף אחד לא קורא כתבי קודש להנאתו. צורכים אותם כחובה: פרשת שבוע, מחזור קריאה כנסייתי, תוכנית "קוראים את התנ"ך בשנה", פסוק בלוויה. צריך לוח שנה ומוסד כדי להעביר אנשים דרכם. אף אחד מעולם לא נזקק לתוכנית קריאה כדי לסיים רומן שנהנה ממנו, ואף אחד לא משאיר עותקים חינמיים של אנה קרנינה במגירות של בתי מלון. ספר שצריך להטיל כמטלה הוא ספר שלא מסוגל להחזיק קורא בכוחות עצמו.

הוא לא עומד בלי תעשיית פרשנות

אלפיים שנות פרשנות, התלמוד, אבות הכנסייה, התפסיר, וכמורה מקצועית שתפקידה להסביר מה הטקסט "באמת אומר" קיימים מפני שהטקסט כפשוטו לא עובד. בכל ספר אחר, קטעים שדורשים מומחה מיומן כדי להפוך אותם לקוהרנטיים היו נקראים כתיבה גרועה; כאן חוסר הקוהרנטיות ממותג מחדש כעומק. וכשהקורא עדיין לא מתרשם, האשמה מוטלת על הקורא: לב קשה, רוח קודש חסרה, או ערבית לא מספיק טובה. אף אחד לא טוען שצריך לדעת רוסית כדי להבחין שטולסטוי טוב. התרגום הוא המסננת הגדולה של הספרות, וספרות אמיתית שורדת אותו. "אי-החיקוייות" של הקוראן היא דוקטרינה, לא ממצא ביקורתי, והאתגר "הביאו סורה כמוהו" נשפט על ידי המאמינים עצמם.

העיבודים מסגירים את העניין

כל סרט, מחזה ורומן שנבנו על כתבי הקודש נאלצים להמציא את מה שחסר במקור: מניעים, דיאלוג, חיים פנימיים, עלילה שמובילה לאנשהו. מילטון נאלץ לבנות את דמותו של השטן כמעט יש מאין, כי בראשית מקדיש לו קומץ שורות. סיפורי התנ"ך שאנשים חושבים שהם מכירים, נח, דוד וגוליית, לידת ישו, הם הגרסאות לילדים, והן חלקות יותר מהמקור כי סוף סוף מישהו ערך אותו. הספרות ה"תנ"כית" הטובה ביותר היא הפאנפיקשן, לא הקאנון.

הוא מפסיד לבני דורו

הגיל אינו תירוץ, כי הטקסט לא מצליח יותר מול ספרים מתקופתו. גילגמש מספר את סיפור המבול מוקדם יותר וטוב יותר. הטרגדיה היוונית, שנכתבה באותן מאות שנים כמו הנביאים, יש בה עלילה, דמויות ואירוניה. מה שהתנ"ך מציע במקום זאת הוא שני סיפורי בריאה תפורים יחד, שני תיאורי מבול שזורים זה בזה, ארבע בשורות סותרות, וספרים שלמים של רשימות מפקד וקודקס חוקים ששום עורך לא היה מעביר. זו קומפילציה, לא קומפוזיציה. הגיבור הראשי שלו הוא הדמות המשורטטת הכי גרוע בספרות: כול יכול, שרירותי, ובלי מניע מוסבר אחד. איוב מאבד את ילדיו בגלל התערבות, ומפוצה בילדים חלופיים.

החלקים הטובים הם הכי פחות דתיים

שימו לב לאילו ספרים קוראים חילונים כן מרעיפים שבחים: איוב, קהלת, שיר השירים. אלה בדיוק הספרים שיש בהם הכי פחות תאולוגיה. שיר השירים לא מזכיר את אלוהים אפילו פעם אחת; קהלת נמצא צעד אחד מניהיליזם. הטקסט טוב בדיוק במידה שבה הוא לא דתי.

ולבסוף, הסיסמה עצמה

"הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם" איננו פסק דין ביקורתי. זהו שמו של רב מכר משנת 1949 ושל סרט הוליוודי משנת 1965. זה שיווק. ומוצר שזקוק לחוקי חילול הקודש, לנידוי, ובמקומות מסוימים לעונש מוות כדי להגן עליו מפני המבקרים, איננו מוצר שבטוח בביקורות שלו. איש מעולם לא הוצא להורג על כך שמצא את המלט מוערך יתר על המידה. ספרות גדולה שורדת ביקורת; כתבי הקודש נאלצו להפוך את הביקורת לפשע.

כדי להעריך נרטיבים דתיים כראוי, יש לבחון כיצד הם מתקבלים אצל אנשים חסרי אמונה — כאלה שאינם מקבלים את הטענות העל-טבעיות ואינם מאמינים בסמכות האלוהית של הטקסטים. בלי כרית הביטחון הרגשית של הטיית האישוש, החזות קורסת: הנרטיבים מתגלים כבנויים גרוע, חזרתיים, פרימיטיביים וחסרי קוהרנטיות לוגית. בקיצור, בלי אמונה, הסיפור איננו יצירת מופת; הוא חתיכת חרא.