המערכת שואלת מה מנצח, לעולם לא מה נכון

צפיתי בפאנל פוליטי כאשר פרשנית נשאלה האם יש עמדה שהיא שמאלית מדי. היא ענתה מיד וברהיטות — בכך שמנתה את העמדות שהיו עולות למועמד בבחירות.

היא לא התייחסה לשאלה אילו עמדות נכונות. לא נראה שעלה בדעתה שזו שאלה אחרת, או שזו השאלה שנשאלה. ההחלפה הייתה חלקה, ואיש בפאנל לא שם לב.

ההחלפה הזו היא המחלה, וכדאי לדייק עד כמה היא עמוקה.

השאלה שלעולם אינה נשאלת

המערכת מאמנת את כל מי שנמצא בתוכה — פרשנים, אנשי תקשורת, המועמדים עצמם — לחשוב באופן בלעדי על מה שיכול לנצח. זו אינה שחיתות. איש אינו לוקח שוחד. זה מה שהמקצוע מתגמל, מיושם בעקביות לאורך קריירה.

והתוצאה אינה שהשאלה "מה נכון?" מפסידה לשאלה "מה מנצח?". התוצאה היא שהיא אינה נשאלת כלל. האנשים האלה אינם שוקלים נכונוּת מול סיכויי בחירה ובוחרים בסיכויי בחירה. אין להם אוצר מילים למונח הראשון. שאלו אותם ישירות והם יענו, בכנות ובלי לשים לב, במונחי השני.

אפשר לראות זאת מתרחש בזמן אמת בכל תוכנית פוליטית. אלה המים שבהם הם שוחים.

זה משתלט על דברים שאין להם קשר לפוליטיקה

המנגנון אינו נשאר בנתיב שלו, וזה החלק שאמור להדאיג גם את מי שלא אכפת לו מפוליטיקה.

ניל דגראס טייסון, בדברו על המגפה, טען שהמדע איבד אמון ציבורי רב במהלכה. הוא צודק שהאמון אבד. אבל האבחנה המקובלת — שמדענים תקשרו גרוע, או הגזימו, או סתרו את עצמם — ממקמת את האשם במוסד הלא נכון.

לחיסונים לא היה שום עסק להפוך לסמן זהות מפלגתי. אין דבר בשאלה אימונולוגית שמתמפה לימין ולשמאל. המערכת הפוליטית תפסה אותה בכל זאת, מפני שנוהל ההפעלה של אותה מערכת הוא להמיר כל שאלה שנויה במחלוקת לאות אדום-מול-כחול, שכן ההמרה הזו היא מה שמגייס מצביעים.

לאחר ההמרה, השאלה המדעית הפכה לבלתי ניתנת למענה בפומבי. לא מפני שהמדע היה לא ברור, אלא מפני שכל תשובה נשאה כעת משמעות שבטית. מערכת שעושה זאת באופן עקבי, לכל שאלה חיה שמתקרבת אליה, היא הדבר שנכשל. המדע היה עובר אורח.

זה מגיע לכלכלה

יש מחיר נוסף, וסואל מתעד אותו באריכות בכלכלה בסיסית.

יושר מבסס שגשוג. חברות בעלות אמון גבוה זקוקות לפחות אכיפת חוזים, סובלות מפחות פשיעה, מאמתות פחות, ולכן יכולות לסחור בזול יותר. זו אינה סנטימנטליות — זה מופיע בעלויות עסקה, במחיר האשראי, בשאלה האם זרים יכולים לעשות עסקים בכלל. סואל מציין שיושרה של חברה תלוי בגורמים רבים, ומונה את המערכת הפוליטית ביניהם.

עקבו אחר זה עד הסוף. מערכת פוליטית הבנויה על הבטחות בלתי מרוסנות, שערוריות שחיתות מחזוריות ודמויות ציבוריות הידועות ברבים כמי שאומרות דברים שאינן מתכוונות אליהם אינה רק מבזבזת כספי ציבור. היא מלמדת את כלל האוכלוסייה, ברציפות ובדוגמה אישית, שהטעיה היא נורמלית ואפקטיבית.

השיעור הזה אינו נשאר בתחום הפוליטי. הוא מייקר כל עסקה בכלכלה, לא רק את אלה שהממשלה נוגעת בהן. הפוליטיקאי שמשקר על מדיניות דיור מטיל מס על השרברב שמנהל משא ומתן עם ספק במרחק שלוש מאות קילומטרים, שכעת — ובצדק — מאמין קצת פחות משהיה מאמין אחרת.

החוט המשותף

שלושה תחומים שונים, מנגנון אחד. המערכת אינה מסננת אנשים ששואלים מה נכון; היא ממירה כל שאלה שהיא נוגעת בה לשאלה על ניצחון; והיא מלמדת, בדוגמה בלתי פוסקת, שלומר את מה שעובד עדיף על לומר את מה שאמיתי.

שום דבר מזה אינו כישלון של היחידים המעורבים. אותה פרשנית ענתה על השאלה שמקצועה אימן אותה לשמוע. הבעיה היא האימון, והאימון הוא המערכת פועלת בדיוק כפי שתוכננה.