התייחסו לממשלה כקופסה שחורה ומדדו את המרחק אל הציבור

ויכוחים על ממשל ייצוגי הולכים בדרך כלל לאיבוד בתוכו. האם הבעיה היא השדלנים, שיטת המפלגות, נוסחת הבחירות, שירות המדינה, בתי המשפט, העיתונות? לכל אחד יש מגינים ותוכנית רפורמה משלו, והוויכוח על איזה חלק שבור יכול להמשיך בלי סוף, מפני שכל חלק שבור קצת ואף אחד מהם אינו כל הסיפור.

אני רוצה להציע דרך אחרת להתבונן בזה. סגרו את הקופסה. קחו את מנגנון הממשל כולו, עם כל איזון ובלם, כל בית משפט וכל ועדה, והתייחסו אליו כאל אובייקט אחד בעל תכונה אחת שמעניינת אותנו: המרחק בין מה שהוא רוצה ומה שהציבור רוצה.

המדידה

המרחק אינו מטפורה. הוא נראה לעין בחוקים שלעולם אינם עוברים.

חשבו על החוקים שרוב גדול של הציבור היה מחוקק מחר אילו נשאל, ושהקופסה מעולם לא הפיקה ולעולם לא תפיק. תקרה למספר הכהונות שכל אדם רשאי לכהן. איסור על מחוקקים לקבל משרות בשכר בתעשיות שהסדירו. פרסום כל פגישה בין נושא משרה לשדלן. דרישה שמלחמה תאושר בהצבעה של האוכלוסייה שתילחם בה. ביטול של מוסד לא פופולרי שסיים את עבודתו.

אף אחד מאלה אינו אקזוטי. כל אחד מהם זוכה לתמיכה בסקרים, זוכה לה כבר עשרות שנים, ונשאר בדיוק במקומו. כשרוב מבוסס רוצה X במשך דור והתוצאה נשארת לא-X, המרחק בין הקופסה והציבור אינו קטן, ושום כמות של פירוט פנימי אינה משנה את המדידה הזו.

הצגתי גרסה של הטיעון הזה על מוסדות ששורדים את רצון הציבור לבטלם. כאן הנקודה רחבה יותר: קופסת הממשל כולה, לא מוסד אחד בתוכה, מפיקה תוצאות שעוקבות אחר העדפות הציבור באופן רופף בלבד, ובכיוון השגוי בדיוק בשאלות הנוגעות לכוחה שלה.

מדוע הסיבה אינה משנה

השאלה הבאה הטבעית היא מדוע. האם זו האנוכיות האישית של האנשים בתפקיד? לחץ קבוצתי בתוך המפלגות? הנטייה הכללית של היררכיות לשרת את דרגיהן העליונים? כיבוש על ידי האנשים שמממנים את מסעות הבחירות?

כאן אני רוצה לסרב לשאלה, או ליתר דיוק לדחות אותה. התשובה הכנה היא שקשה מאוד להעריך את התמהיל, שהוא ודאי משתנה ממדינה למדינה ומעשור לעשור, ושבמקום אחד המממנים שולטים בעוד שבאחר זהו שירות המדינה ובשלישי המפלגות. מי שאומר לכם שזה דבר אחד בחר את הדבר האחד שכבר לא אהב.

אבל הקושי לחלק את הסיבה אינו ראיה נגד התוצאה. חולה עם חום אינו זקוק לכך שהרופא יסיים את האבחנה המבדלת לפני שמאמינים למדחום. המרחק הוא הקריאה. האטיולוגיה היא בעיה נפרדת וקשה בהרבה, וערבוב השתיים הוא הדרך שבה הדיון הולך לאיבוד בתוך הקופסה שוב.

האינווריאנט

הנה הטענה שלדעתי חשובה, והיא חזקה יותר מהתצפית שממשלה זו או אחרת אינה מגיבה.

מעולם לא היה משטר ייצוגי שבו המרחק הזה היה קטן. לא הגרסה האתונאית עם נושאי המשרה הנבחרים שלה, לא הרפובליקה הרומית, לא הוונציאנית, לא אף אחת מהמודרניות בשום יבשת. הרכב המרחק שונה. קיומו אינו שונה. בכל מקום שבו מיעוט שולט בשם רוב, האינטרסים של המיעוט ושל הרוב נפרדים, והפרידה גדולה דיה כדי להתגלות בחוקים שאינם עוברים.

אם תופעה מופיעה בכל מופע של מערכת בלי קשר לתרבות, לעושר, לתקופה או לעיצוב החוקתי, המסקנה הסבירה היא שהיא שייכת למערכת, לא למופעים. הרפורמטורים שרוצים לסגור את המרחק על ידי כוונון החלקים מתייחסים לתכונה של העיצוב כאל פגם ביישום.

מה נובע מזה

אם המרחק מבני, ההתערבות היחידה שמטפלת בו היא כזו שמשנה את המבנה: שמפסיקה לנתב כל החלטה דרך מיעוט ומאפשרת לרוב להכריע בשאלות שבהן האינטרסים של המיעוט סוטים משלו.

זהו הטיעון בעד דמוקרטיה ישירה בניסוחו המופשט ביותר, ואני מעדיף אותו כך, מפני שהוא אינו תלוי באמונה כלשהי על האנשים בממשלה. הם יכולים להיות ישרים או מושחתים, מבריקים או קהים. לקופסה יש מרחק אל הציבור בכל תצורה שניסינו, והדרך היחידה שאני מכיר לצמצם אותו היא לפתוח את הקופסה.