קפיטליזם, זכויות אדם ודמוקרטיה ייצוגית הגיעו יחד, וזה אינו צירוף מקרים

הנה צירוף מקרים שמעולם לא שמעתי איש מעיר עליו, והוא גדול. דמוקרטיה ייצוגית, קפיטליזם כמערכת כלכלית מאורגנת, והרעיון המודרני של זכויות אדם הופיעו כולם באותן מאתיים שנים, באותה פינה של העולם, בקרב אותם אנשים. ההסדר האנגלי שאחרי 1688, המהפכות המסחריות ההולנדית ואחר כך הבריטית, הצהרות הזכויות האמריקנית והצרפתית: אזור אחד, תקופה אחת, שלושה דברים שאנחנו מתייקים היום תחת כותרות שונות ומלמדים בקורסים שונים.

שלוש המצאות בגודל כזה, קרובות כל כך, זה יותר מדי מכדי לקבל כמקריות. אני חושב שאלה אינם שלושה דברים. אלה שלוש פנים של מערכת אחת, וכדאי לברר מה המערכת.

מה משותף להם

התחילו ממה שכל אחד מהם מסלק.

ממשל ייצוגי מסלק את המונופול של השליט על ההחלטה. החלטות עדיין מתקבלות על ידי מעטים, אבל המעטים ניתנים להחלפה, וההחלפה נעשית בהליך ולא בהריגתם.

קפיטליזם מסלק את המונופול של השליט על העושר. רכוש שהריבון אינו יכול פשוט להחרים, חוזים שבית משפט יאכוף נגד החזקים, ומערכת מחירים שאיש אינו מנהל: כל אחד מאלה מוציא מנוף כלכלי מידיו של מי שמחזיק בכס.

זכויות אדם מסלקות את המונופול של השליט על האדם. חופש הדיבור, המצפון והתנועה, ביטחון מפני מעצר שרירותי: רשימה של הדברים שהמדינה כבר אינה רשאית לעשות לכם, יהיו נימוקיה אשר יהיו.

שלוש חיסורים מאותה כמות. כל אחד הוא פיסת כוח מרוכז שנלקחה מלמעלה ופוזרה כלפי מטה. הם הגיעו יחד מפני שהם אותו אירוע הנראה משלושה כיוונים: הפיזור החלקי של כוח שהוחזק, עד אז, בידי אדם אחד וחצרו.

מדוע כל אחד זקוק לאחרים

אם זה נכון, השלושה אמורים להתגלות כתלויים זה בזה, וכך הם.

קפיטליזם אינו יכול לפעול בלי זכויות. שוק זקוק לאנשים שיכולים להחזיק ברכוש, לכרות הסכמים, לנוע, לפרסם מחירים ולומר מה הם חושבים על הסחורה. קחו את ביטחון הגוף והרכוש והסוחר יעשה מה שסוחרים תחת כל אוטוקרטיה עשו: יסתיר את הכסף, ישחד את הפקיד, וישקיע כמה שפחות בכל דבר שאפשר לראות.

זכויות אינן יכולות לשרוד בלי ייצוג. מגילת זכויות היא פיסת נייר. מה שנותן לנייר משמעות הוא שאת מי שיפרו אותה אפשר להסיר, ושבתי המשפט האוכפים אותה אינם סתם לבלרי השליט. בלי מנגנון להחלפת הממשלה, כל זכות מוחזקת ברצונה הטוב של הממשלה.

ייצוג אינו יכול לתפקד בלי קפיטליזם, או לפחות בלי כלכלה שהמדינה אינה בעליה. במקום שבו המדינה היא המעסיק היחיד, בעל הבית היחיד והקונה היחיד, אופוזיציה אינה עמדה פוליטית אלא דרך לגווע ברעב. כלכלה עצמאית היא מה שנותן לאזרח מקום לעמוד בו בעודו חולק.

הוציאו כל אחד מהשלושה והשניים האחרים מתחילים להיכשל. זה מה שהייתם מצפים ממערכת אחת בעלת שלושה רכיבים, ולא מה שהייתם מצפים משלושה הישגים נפרדים.

קבוצת הביקורת

ההיסטוריה הריצה את הניסוי בשבילנו.

המדינות הטוטליטריות של המאה העשרים פירקו את החבילה במתכוון. הן שמרו על מראית עין של ייצוג, ביטלו את הכלכלה העצמאית, והשליכו את הזכויות כליל. אחר כך ניסו להשיג את הדברים שהחבילה הפיקה: מדע, תעשייה, שגשוג.

הן לא יכלו. המדע הסובייטי היה מעולה בכל מקום שהמדינה נזקקה בו לנשק ובשום מקום אחר, והוא הפיק גנטיקה בצו במשך דור שלם. התעשייה הסובייטית ייצרה פלדה וטילים ולא הצליחה לייצר נעל הגונה. הכלכלה לא הייתה רווחית לאיש מפני שרווח לא היה מה שהיא מדדה. והמשטר שהיה החזק ביותר בממד האחד שהותיר בידיו, השליטה, היה החלש ביותר בשלושת הממדים שהשליך.

הכישלון לא היה כישלון של רצון או של שכל. הוא היה התוצאה הצפויה של ניסיון להפעיל רכיב אחד של מערכת כשהאחרים הוסרו. אי אפשר שוק בלי רכוש, אי אפשר רכוש בלי זכויות, אי אפשר זכויות בלי דרך להסיר את מי שמפר אותן. הטוטליטרים רצו את התוצר וסירבו למנגנון.

מדוע אנחנו מלמדים את זה לא נכון

אנחנו מפרידים בין השלושה מפני שהדיסציפלינות מפרידות. הכלכלנים הם בעלי הקפיטליזם, המשפטנים בעלי הזכויות, ומדעני המדינה בעלי הייצוג, וכל אחד מספר את הסיפור כאילו החלק שלו הוא המנוע והאחרים הנוסעים.

התוצאה היא שאנשים מתווכחים על השלושה כאילו אפשר לכוונן אותם בנפרד. לשמור על הדמוקרטיה, לפרק את הקפיטליזם; לשמור על הקפיטליזם, לדלל את הזכויות; לשמור על הזכויות, למסור את ההחלטות למומחים. כל אחת מהתוכניות האלה מניחה שהחלקים נפרדים בניקיון. ההיסטוריה אומרת שלא.

אין זה אומר שההסדר הנוכחי הוא המילה האחרונה, וטענתי בהרחבה שאינו כזה. זה אומר שכל יורש צריך להיות מובן כשינוי למערכת כולה, לא לפן אחד שלה. המאה השמונה-עשרה פיזרה את הכוח צעד אחד. השאלה היא איך נראה הצעד הבא, ויהיו לו פן כלכלי ופן של זכויות בין שמישהו יתכנן אותם ובין שלא.