נלחמים בקרב הלא נכון: איך השמאל האקדמי בחר במלחמה הלא נכונה

במשך כשלוש מאות שנה, להיות בשמאל האינטלקטואלי פירושו היה משהו די מוגדר. פירושו היה תבונה מול סמכות, ראיות מול התגלות, ונכונות לפרק כל מה שנחשב קדוש. הפילוסופים של תקופת הנאורות יצאו נגד זכותם האלוהית של המלכים ונגד כוחה של הכמורה. ההומניסטים החילונים והמדענים הרדיקליים של המאות התשע־עשרה והעשרים יצאו נגד אמונות תפלות בכל מקום שמצאו אותן. ההתקדמות נמדדה בכמה אשליות פונו מהדרך ובכמה מקום זה הותיר לאנשים לחיות בחופשיות.

לא כך נראה השמאל האקדמי היום. לא נגמרו לו הכוחות ולא נגמר לו הכסף. הוא בחר באויב הלא נכון. המנגנון האנליטי שהיה מכוון בעבר אל הדוגמה הדתית, שהיא עדיין מערכת הרעיונות העמידה ביותר והשגויה ביותר באופן מוכח מבין אלה שמעצבות חיי אדם, הופנה פנימה, אל האוניברסיטה עצמה ואל סיפור של דיכוי כל־נוכח שהיא ברובה בנתה בעצמה. המקום שהיה אמור להיות מבצר התבונה החילונית הפך לתיבת תהודה של טענות מוסריות.

הפטור שהדת קיבלה

הטעות הראשונה הייתה הוויתור על ביקורת שווה כלפי הכול. המסורת הרציונליסטית הישנה לא העניקה חסינות לאמונה מפני שטענה למקור אלוהי או למסורת ארוכה. התגלות, אמונות תפלות ומוחלטות מוסרית נתפסו כמכשולים העיקריים בפני חירות אזרחית, בפני המדע ובפני האוטונומיה האישית, והיחס אליהם היה בהתאם.

באקדמיה העכשווית, שילוב של אפיסטמולוגיה פוסטמודרנית ושל רלטיביזם תרבותי גידר בדיוק את האמונות האלה. תחת הכותרות של אנטי־קולוניאליזם, רגישות תרבותית והגנה על זהות, דוקטרינות דתיות, שרבות מהן מצדדות בכפיפות נשים, בפטליזם, בעוינות כלפי הומואים ובבוז כלפי זרמים אחרים, אינן מטופלות כטענות עובדתיות שעשויות להיות שגויות אלא כסממני זהות שיש לכבד. כבר כתבתי על כמה מוכנים יותר אנשי אקדמיה להאשים כל דבר מלבד הדת, ועל כך שהרלטיביזם התרבותי מגן על הדת הרבה יותר משהוא מגן על הפוליטיקה. הרשימה הזאת עוסקת במחיר של ההססנות הזאת.

המחיר הוא בגידה. אינטלקטואל שאינו מוכן לבקר דוקטרינה ריאקציונרית מחשש לפגוע נטש בשקט את האנשים שחיים תחתיה: את חופשיי המחשבה, את הכופרים, את הנשים ואת המתנגדים במדינות תאוקרטיות ובקהילות תאוקרטיות. המטפיזיקה של ימי הביניים מקבלת פטור, ובתמורה איש האקדמיה זוכה להיראות קוסמופוליטי וסובלני.

מאמת למעמד מוסרי

מתחת לנסיגה הזאת יש שינוי באופן שבו נשפטות טענות. הפרויקט החילוני הניח שהאמת היא אובייקטיבית ושאפשר למצוא אותה באמצעות תצפית, היגיון וניסיון להפריך. טענות דתיות, על מוצא המינים, על מבנה הקוסמוס או על מקור המוסר, נענו בראיות ובטיעונים.

בחלק גדול ממדעי הרוח והחברה זה הוחלף בסכמה מסבירה אחת: את החברה יש להבין כרשתות חופפות של מדכאים ומדוכאים. בתוך הסכמה הזאת טענה נשפטת פחות לפי התאמתה למציאות ויותר לפי מי שאומר אותה והיכן הוא ממוקם ברשת. זו טעות קטגוריאלית. זהותו של הדובר אינה אומרת דבר על השאלה אם הוא צודק.

ברגע שמעמד מוסרי מחליף את החתירה לאמת, המפעל כולו נסחף אל הטריוויאלי. מאמץ עצום מושקע בשיטור אוצר המילים, בקטלוג עבירות קטנות ובפירוק היררכיות בתוך כמה מהמוסדות הנוחים ביותר עלי אדמות. בינתיים האויבים הברורים והמוחשיים של הקדמה האנושית זוכים לכל היותר למשיכת כתפיים: תאוקרטיות שמוציאות להורג כופרים ומתנגדים, ארגונים דתיים שפועלים להגביל את חופש הפריון, אלימות עדתית שניזונה ממיתוסים עתיקים, והמערכה הארוכה של הבריאתנים נגד לימוד הביולוגיה בבתי הספר.

היריב האמיתי

כל זה לא היה משנה הרבה אילו הדוגמה הדתית הייתה שריד חביב מעידן קדם־מדעי. היא אינה כזאת. היא נותרה אחד הכוחות המאורגנים ביותר והמשפיעים ביותר פוליטית בעולם. היא מעצבת מערכות משפט, מכתיבה תוכניות לימודים, מאטה מחקר ביו־רפואי, מגבילה את מה שאנשים רשאים לעשות בגופם ומספקת את ההצדקה למלחמות. טענתי שאת הדת הכי נכון להבין כאידאולוגיה, וכשהיא נשפטת כאידאולוגיה היא מהחזקות שבאלה שפועלות כיום.

כשהאוניברסיטאות מחליפות את המאבק באמונה התפלה הממוסדת במלחמת תרבות פנימית אין־סופית, הן מפקירות את השטח הזה לתאולוגים. אנשים רבים רוצים חלופה קוהרנטית ומבוססת ראיות לוודאות הדוגמטית. מה שהם מוצאים באקדמיה במקום זאת הוא ז'רגון אטום ומבחני טוהר אידאולוגיים. השמאל החילוני איבד חלק גדול מיכולתו לשכנע את הציבור הרחב, והחלל שהותיר התמלא בתנועות פופוליסטיות שמגייסות רגש דתי בלי שאיש בעל מעמד דומה יעמוד מולן.

מדוע תיבת התהודה קופאת על שמריה

מסגרת שיודעת את מסקנתה מראש אינה יכולה לגלות דבר. אם כל אינטראקציה וכל תוצאה חברתית מונחות מראש כביטוי של כוח ודיכוי, המחקר הופך לחיפוש אחר מקרים מאששים, והוא תמיד מוצא אותם. החקירה הופכת לטקס, והמחקר להטיית אישוש.

הסגירות גם מסתירה מהאקדמיה את אובדן הסמכות התרבותית שלה עצמה. חדר סמינרים אינו קו החזית של שחרור האדם, והמצאת מינוח חדש אינה זהה לשינוי החברה. שינוי שמות אינו מעלים דוגמה, ואכיפת נימוסים בקמפוס אינה עושה דבר להשפעה הפוליטית של הפונדמנטליזם המאורגן.

חזרה למלחמה האמיתית

אם השמאל האינטלקטואלי רוצה לקבל בחזרה את חיוניותו ואת מעמדו המוסרי, עליו לחזור למקום שממנו בא. שחרור האדם היה תמיד, בבסיסו, מאבק על התודעה האנושית נגד שקר, פטליזם וסמכות שלא הורווחה.

זה דורש אומץ מסוג די מיושן: האומץ לומר שתבונה, ראיות וזכויות אדם אוניברסליות גוברות על רגשות דתיים; האומץ לבקר דוקטרינה לא רציונלית בלי קשר ליוקרה התרבותית של מאמיניה; והתבונה לראות שהאיום הגדול ביותר על האנושות אינו קונפורמיות אידאולוגית בלתי מספקת בתוך האוניברסיטה אלא האחיזה המתמשכת של אמונות תפלות עתיקות בחברות האנושיות. את התגרות של היהירות המוסרית אפשר לזנוח. המלחמה שחשובה היא הישנה, תבונה מול דוגמה, והיא רחוקה מלהיות מוכרעת.

איפה זה התחיל

לפני זמן מה צפיתי בסדרת סרטונים של קורס בהיסטוריה שהעביר יובל נח הררי. באחד השיעורים שאל אותו סטודנט: "איפה אלוהים נכנס לכל זה?" תשובתו של הררי הייתה: "תן לי ראיות לאופן שבו אלוהים שינה דברים ואשקול זאת, אבל עד שתעשה זאת, אינני יכול להתייחס לשאלתך." אני זוכר ששמעתי את זה וחשבתי: איזו פחדנות! התשובה הייתה צריכה להיות: "אין אלוהים. השאלה הבאה, בבקשה." הרגע הזה הוא שהניע אותי לחשוב על הפחדנות של האקדמיה בנושא הזה.