האם הדת היא אידאולוגיה?

קראו לדת אידאולוגיה בנוכחות מאמין ותקבלו תגובה. קראו לליברליזם דת בנוכחות ליברל ותקבלו את אותה תגובה. שתי הרתיעות מלמדות: כל צד חש שהתווית עושה עבודה, ושהעבודה אינה רק תיאורית. לכן כדאי לשאול את השאלה לאט. האם הדת היא סוג של אידאולוגיה? התשובה הכנה היא שזה תלוי באיזה משני החיים של המילה "אידאולוגיה" מדובר, ושהדת מתאימה לאחד מהם בבירור ולשני רק לפעמים.

המובן התיאורי

במובן הניטרלי, הסוציולוגי, אידאולוגיה היא מערכת רעיונות מקיפה שעושה שלושה דברים. היא מסבירה איך העולם בנוי. היא אומרת איך העולם צריך להיות. והיא מלכדת קבוצת אנשים סביב התמונה המשותפת הזאת, כך שהחזקה בתמונה נעשית חלק ממי שהם.

לפי ההגדרה הזאת הדת אינה רק דומה לאידאולוגיה. היא אידאולוגיה, וכנראה הדוגמה העתיקה והשלמה ביותר שיש לנו. לכל דת גדולה יש קוסמולוגיה, אתיקה וקהילה. כל אחת מהן אומרת לחבריה מאין בא העולם, איך נראים חיים טובים, ומי נחשב לאחד משלנו.

קליפורד גירץ ראה זאת בבהירות. הוא כתב שני מאמרים תאומים, "הדת כמערכת תרבותית" ו"האידאולוגיה כמערכת תרבותית", והתייחס לשניהם כאל אותו סוג של דבר: מערכת סמלים שמספקת מודל של המציאות ומודל לפעולה בתוכה. הכותרות המקבילות לא היו מקרה. דורקהיים מגיע לאותו מקום מהכיוון השני. בעיניו הדת היא כל מה שמקדש את הערכים המשותפים של קבוצה ומחזיק את הקבוצה יחד, ומכאן שהלאומיות, על דגליה, המנוניה, קדושיה וחגיה, עושה את עבודתה של הדת. רוברט בלה נתן למחשבה הזאת שם, "דת אזרחית", כשיישם אותה על ארצות הברית.

כך שלפי ההגדרה התיאורית השאלה עונה על עצמה. הדת היא מין בסוג האידאולוגיה, והעבודה המעניינת היחידה שנותרה היא לומר מה מבדיל את המין.

המובן הגנאי

אבל ל"אידאולוגיה" יש חיים שניים, והם אלה שרוב האנשים שומעים. במובן המרקסיסטי אידאולוגיה היא מערכת רעיונות שמשרתת את האינטרסים של מעמד או של כוח שולט, בעודה מציגה את עצמה כטבעית, נצחית ואמיתית. אידאולוגיה במובן הזה אינה רק תפיסת עולם; היא תפיסת עולם שמשקרת לגבי מקורה.

הדת היא המקרה המכונן. משפטו של מרקס על אופיום ההמונים הוא רק הגרסה המצוטטת ביותר של חשד עתיק בהרבה. והחשד מוצדק לעיתים קרובות. הזכות האלוהית של המלכים אמרה לאיכר שמלכו נבחר בידי שמיים. הקרמה אמרה לטמא שהקאסטה שלו היא התוצאה הצודקת של גלגול קודם. "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" נקרא, במשך אלפיים שנה, כסיבה לא לעשות הרבה למען העניים. בכל מקרה סידור חברתי שמיטיב עם מישהו מוצג כסדר הקוסמוס, ולמי שאינו נהנה ממנו אומרים שלערער עליו פירושו לערער על אלוהים.

ובכל זאת ההתאמה אינה אוניברסלית. הדת הייתה לא פחות פעמים האידאולוגיה נגד הסדר השולט. נביאי ישראל גינו מלכים וכוהנים בשם אלוהים. מרידות משיחיות ממלחמת האיכרים ועד מרד הטאיפינג הונעו מכתבי הקודש. תאולוגיית השחרור קראה את הבשורות כמניפסט של העניים נגד בעלי הקרקעות. הנצרות הקדומה עצמה הייתה תנועה של עבדים ונשים שרומא רדפה בדיוק משום שסירבה לפולחן האזרחי. אם הדת משרתת את הכוח או תוקפת אותו זו שאלה היסטורית, לא שאלה של הגדרה.

כך שבמובן הגנאי הדת היא לעיתים קרובות אידאולוגיה, אבל לא מטבעה. היא כלי שהיה בידיהם של שני הצדדים.

מה הדת מוסיפה

אם הדת היא מין בסוג האידאולוגיה, מה מסמן את המין? שלושה מאפיינים, לדעתי, וכדאי להפריד ביניהם כי בדרך כלל מערבבים אותם.

מושא טרנסצנדנטי. אידאולוגיה כמו ליברליזם או סוציאליזם טוענת טענות על הסדר החברתי והטבעי. הדת טוענת טענות על מציאות שמעבר לסדר הזה: אלוהים, נשמה, חיים שלאחר המוות, חוק קוסמי. זה הבדל בנושא, ויש לו תוצאה. אידאולוגיה פוליטית יכולה, לפחות עקרונית, להיות מופרכת על ידי אירועים. כשהנבואה נכשלת, התנועה בצרה. הטענות המרכזיות של הדת מונחות במקום שאירועים אינם יכולים להגיע אליו, וזה אינו מקרה של תכנון.

פולחן ופרקטיקה גופנית. לאידאולוגיות יש עצרות, סיסמאות, שירים וימי שנה. אבל הפרקטיקה של הדת צפופה יותר והיא קשורה לגוף ולמחזור החיים. לידה, התבגרות, נישואים ומוות עוברים כולם דרכה. תפילה יומית, דיני מאכל, לבוש, לוח השנה והשבוע מעוצבים כולם על ידה. אדם יכול להחזיק באידאולוגיה פוליטית ולא לעשות כמעט דבר בעניינה. דת היא משהו שעושים, והעשייה היא מה שגורם לה להיאחז.

אפיסטמולוגיה של התגלות. זהו ההבדל העמוק ביותר. אידאולוגיות מודרניות טוענות שהן תוצר של תבונה או של מדע. מרקס קרא לעבודתו סוציאליזם מדעי. הליברליזם מציג את עצמו כמה שכל אדם רציונלי היה מסכים לו. גם כשהטענות האלה שקריות, אלה הטענות הנטענות, והן מזמינות את התשובה "תראה לי". הדת מבססת את עצמה על התגלות, מסורת ואמונה, והיא אומרת זאת בגלוי. היא אינה טוענת שיכולת להגיע לזה בעצמך. היא טוענת שזה נאמר.

ההבדל האחרון הזה הוא החשוב ביותר בפועל, כי הוא קובע איזה סוג של ויכוח אפשר לנהל. אפשר להתווכח עם סוציאליסט על השאלה אם תורת הערך העודף נכונה. הוויכוח אולי לא יוביל לשום מקום, אבל שני הצדדים מסכימים מה ייחשב. עם טענה מהתגלות אין מה לבדוק, והמאמין יגיד לך זאת בעצמו.

מדוע התווית שנויה במחלוקת

משרואים את שלושת ההבדלים אפשר גם לראות מדוע נלחמים על התווית. לקרוא לדת אידאולוגיה הוא לעיתים רחוקות מעשה ניטרלי. הוא מפשיט מהדת את המעמד המיוחד שהיא נהנית ממנו בחוק, בדיני המס, בבתי הספר ובנימוסים, ומעמיד אותה על אותו בסיס כמו הליברליזם או הסוציאליזם, שם אפשר להתווכח איתה, ללעוג לה ולהצביע נגדה. זו בדרך כלל כל מטרת המהלך, והאנשים שעושים אותו יודעים זאת.

המהלך ההפוך רטורי לא פחות. מאמינים קוראים לאתאיזם "גם כן אמונה" ולהומניזם החילוני "דת" כדי לגרור את תפיסות העולם החילוניות למטה, אל אותה רמה. אם הכול דת אז הדת אינה משהו מיוחד, אבל גם לא משהו להתבייש בו, וטענת האתאיסט שהוא חושב ולא מאמין נדחית כהחמאה עצמית.

שני המהלכים נלחמים על אותו פרס: האם הדת זוכה לפטור מכללי הוויכוח הרגילים. הטענה התיאורית, שהדת היא מערכת רעיונות שמסבירה, מצווה ומלכדת, פשוט נכונה. מה שהמאבק באמת עוסק בו הוא האם שלושת המאפיינים שמבדילים את הדת מאידאולוגיות אחרות מזכים אותה בפטור, או שהם בדיוק המאפיינים שצריכים לעורר בנו יותר חשד כלפיה, לא פחות.

אני יודע לאן אני נוטה. מערכת רעיונות שמניחה את טענותיה המרכזיות מחוץ להישג ידן של הראיות, מטמיעה אותן בגוף לפני גיל התבונה, ומבססת אותן על סמכות שאי אפשר לערער עליה, לא הרוויחה פטור מוויכוח. היא תיארה את התנאים שבהם ויכוח הוא הכי פחות סביר שיתרחש. זו אינה סיבה להתייחס אליה בעדינות רבה יותר מאשר לכל אידאולוגיה אחרת. זו סיבה להתייחס אליה ביתר זהירות.