כל שנה שמשטר קונה את אוכלוסייתו, הרפורמה שתבוא נעשית מסוכנת יותר
יש משפחה של משטרים שמשותף להם מודל עסקי. הם יושבים על משהו ששאר העולם זקוק לו, נפט בעיקר, ומוכרים אותו. הכסף זורם אל צמרת של היררכיה שלא עשתה דבר כדי להרוויח אותו, וחלקו זורם בחזרה למטה כסובסידיות: דלק זול, לחם זול, משרות במגזר הציבורי שאינן דורשות עבודה, מזומן לנאמנים. האוכלוסייה אינה חופשית, אבל היא ניזונה, וההזנה היא האופן שבו המשטר עונה על כל דרישה לרפורמה.
אני רוצה לתאר מה ההסדר הזה עושה לאורך זמן, מפני שהחלק המעניין אינו ההווה אלא המסלול.
המחגר
כל סבב סובסידיה קונה שקט. שקט יקר למשטר, אז בפעם הבאה שהלחץ נבנה, המשטר קונה יותר שקט ביותר סובסידיה. האוכלוסייה מתרגלת. עסקים מתרגלים: מגזרים שלמים קיימים רק מפני שהמדינה משלמת על תשומותיהם או קונה את תפוקתם. גדל דור שבו היחס הרגיל בין אזרח לכלכלה הוא שכסף מגיע מהממשלה.
המשטר אינו יכול אז לעצור. כל סובסידיה הפכה לקהל תומכים, ומשיכתה מפיקה בדיוק את התסיסה שהסובסידיה הוכנסה כדי למנוע. העלאות במחיר הדלק, בכמה מדינות כאלה, הפיקו מהומות בתוך ימים; המחיר מוחזר בתוך שבוע. הממשלה הפכה עצמה לבת ערובה של נדיבותה שלה.
אז ההסדר הוא מחגר. הוא מסתובב בכיוון אחד בלבד, וככל שהוא מסתובב יותר, המדינה רחוקה יותר מכלכלה שיכלה לעמוד בלעדיו.
ההתבגרות שחייבת לקרות
בנקודה כלשהי ההסדר נגמר. המשאב מתמעט, או שהמחיר קורס, או שהקונים מפסיקים לקנות, או שהאוכלוסייה פשוט גדלה מעבר לכסף. כשהוא נגמר, המדינה צריכה לעשות משהו שמעולם לא עשתה: לפתח כלכלה שמייצרת ערך, שפירושה כוח עבודה משכיל, אנשים בעלי מוטיבציה, מוסדות מתפקדים ומדינה שחיה על מסים שעליה להצדיק.
קראו לזה התבגרות. זו אינה מטפורה למשהו קל.
ההתבגרות מחליפה את האנשים המחזיקים בכוח באנשים שבאמת יכולים לנהל דברים, והקבוצה הראשונה אינה עוזבת מרצון. היא מחליפה תרבות שבה המדינה מספקת בתרבות שבה אתה מספק לעצמך, ותרבויות אינן מתהפכות לפי בקשה. היא מחליפה נאמנות זולה בלגיטימציה יקרה שהמשטר מעולם לא נאלץ להרוויח. כל אחד מהמעברים האלה כואב, וכל אחד מהם היה אלים במקום כלשהו.
הכאב פרופורציונלי לזמן שהמחגר הסתובב. מדינה שמתחילה להתבגר אחרי עשר שנות סובסידיה יש לה אוכלוסייה שזוכרת עבודה. מדינה שמתחילה אחרי חמישים יש לה אוכלוסייה שמעולם לא ראתה מדינה שאינה מכונת מזומנים, ומעמד עסקי שמעולם לא התחרה. ההתאמה אינה רק גדולה יותר; היא מסוג אחר.
היכן הסכנה נכנסת
עד כאן זה סיפור על אסונו של מישהו אחר. הנה מדוע הוא שלנו.
שלב ההתבגרות הוא הרגע המסוכן ביותר בחייו של משטר כזה, גם לבני עמו וגם לכל מי שבהישג יד. הכוחות הישנים נלחמים לשמור על מעמדם; כוחות חדשים נלחמים לקחת אותו; האוכלוסייה זועמת ולומדה במשך עשורים שזעמה הוא באשמת מישהו אחר. זו ההצבה הקלאסית למלחמה חיצונית כהסחה, להתמוטטות לסיעות, לצמיחת התנועה הרדיקלית ביותר כיחידה שיש לה ארגון.
עכשיו הוסיפו את הפרט שמשנה את החשבון. לכמה מהמשטרים האלה יש נשק גרעיני, או שהם בהישג ידו. מדינה שעוברת את שלב ההתבגרות שלה אחרי שיש לה הפצצה היא בעיה אחרת ממדינה שעוברת אותו לפני. הזעזוע שהיה טרגדיה אזורית הופך לאיום על כולם.
מספר הצעירים במדינות אוטוקרטיות עולה מהר יותר מבכל מקום אחר, ואוכלוסייה מבוהלת מופנית בקלות כלפי חוץ על ידי שליטיה. מדינת הנפט המסובסדת היא המקרה החד ביותר של שניהם. יש לה אוכלוסייה צעירה גדולה, שלומדה להיות תלויה ולומדה להאשים, ומשטר עם כל תמריץ להפנות את האוכלוסייה הזאת אל אויב כשהכסף נגמר.
מחיר ההמתנה
המסקנה שאני מסיק היא זו שאיש אינו רוצה, מפני שהיא דורשת פעולה ברגע שפעולה אינה נוחה.
המדינות החופשיות שקונות את הנפט מממנות את המחגר. כל שנת קנייה בלי שום דרישה לרפורמה היא עוד סיבוב: אוכלוסייה תלויה יותר, מעמד עסקי טפילי יותר, משטר שהוא יותר בן ערובה של הסובסידיות שלו, ובמקרים הגרועים ביותר, תוכנית נשק שנה אחת קרובה יותר להשלמה. ההתבגרות אינה נמנעת על ידי המתנה. היא רק נעשית כואבת יותר ומסוכנת יותר, ומועברת אל עתיד שבו המשטר חמוש טוב יותר.
הסיבה שאנחנו מחכים היא הסיבה שאנחנו תמיד מחכים: הכאב של הדרישה לשינוי הוא עכשיו ומרוכז, והכאב של אי-הדרישה הוא אחר כך ומפוזר. נפט זול היום, זעזוע חמוש בגרעין בעוד עשרים שנה. כל ממשלה שצריכה לעמוד בבחירות בעוד שלוש עשתה את העסקה הזאת, וטענתי בעבר שהמערכת אינה יכולה להימנע מלעשותה.
אבל לפחות יש לקרוא לעסקה בשמה. כשההתבגרות תגיע לבסוף, והיא תגיע, האנשים שייפגעו ממנה נעשו רבים יותר ונואשים יותר בכל שנה שבחרנו לא לבקש. זה מה שהסובסידיות קונות, וזה נקנה בכספנו לא פחות מבכספם.