התחייבות מראש להפקיע את רכוש העשירים אם האקלים יקרוס

רוב ההצעות בתחום האקלים מכוונות לפליטות. זו מכוונת למשהו שנמצא במעלה הזרם: העובדה שהאנשים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על הפליטות הם האנשים החשופים פחות מכול לתוצאות.

האסימטריה

אסון אקלים אינו רע במידה שווה לכולם. אם חלקים גדולים מן העולם יהפכו לקשים למחיה, האמידים יעברו דירה. הם יקנו את הקרקע שנשארת ראויה למגורים, את זכויות המים, את המיזוג, את האבטחה הפרטית, את הדרכון השני. תאגידים יתארגנו מחדש, ימחקו את הנכסים החשופים, וימשיכו.

זו אינה האשמה מוסרית; זה תיאור של מה שכסף עושה. כסף הוא, בין השאר, מנגנון להמרת אסון כללי לאסון של מישהו אחר.

התוצאה היא שלקבוצה בעלת היכולת הגדולה ביותר להשפיע על מדיניות — דרך לובי, בעלות ומימון קמפיינים — יש העניין האישי החלש ביותר במניעת התוצאה. התמריצים שלהם ושל כל האחרים מתפצלים בדיוק היכן שזה משנה יותר מכול.

כל ניסיון לתקן זאת בפנייה נכשל, וימשיך להיכשל, מפני שאתם מבקשים מאנשים לפעול נגד האינטרס שלהם מתוך מצפון. חלקם יעשו זאת. רובם לא, ואלה שכן יובסו בתחרות בידי אלה שלא.

ההצעה

אז אל תפנו למצפון. שנו את האינטרס.

החליטו עכשיו, והכריזו עכשיו, מה קורה להון מרוכז במקרה של אסון אקלים. חוקקו זאת מראש: אם יתרחש אסון — כפי שיוגדר בספים מדידים ומפורשים — יופקעו אחוזים ניכרים מאוד מן ההון הפרטי מעל רמה מסוימת, נניח 97 או 98 אחוזים.

התנאי מותנה. הוא מופעל רק עם התרחשות האירוע. אבל הוא מחוקק ומפורסם היום, כשעוד אפשר למנוע את האירוע.

מדוע המנגנון עובד

הנקודה אינה ההכנסה. אם האסון יתרחש, ההפקעה כמעט חסרת משמעות — אי אפשר לקנות בחזרה כוכב ראוי למגורים, והכסף יהיה שווה הרבה פחות באותו עולם ממילא.

הנקודה היא מה שהאיום העומד עושה להתנהגות עכשיו.

התחייבות מראש אמינה מסוג זה מכניסה את האמידים לאותה סירה עם כל האחרים, וזה בדיוק ההסדר שחלוקת הסיכון הנוכחית מונעת. תחתיה, החישוב משתנה בדיוק אצל האנשים שחישוביהם משנים יותר מכול. מניעת אסון מפסיקה להיות פילנתרופיה והופכת להגנה על נכסים. כושר הלובי שמתנגד כיום לצעדי אקלים מופנה לפתע לכיוון ההפוך — לא מפני שמצפונו של מישהו השתפר, אלא מפני שהמאזן זז.

זהו כל התכנון: ליישר את האינטרסים במקום להתווכח איתם.

ההתנגדויות המתבקשות

"הם יעבירו את כספם." נכון, חלקם יעשו זאת, והמדיניות חייבת להיבנות מתוך מחשבה על כך — להחיל על נכסים לפי מיקום, על אזרחות, על גישה לשווקים. זו בעיית יישום רצינית, לא הפרכה. בריחת הון היא קושי בכל מס; איננו נוטשים בשל כך את המיסוי.

"שום בית מחוקקים לא יעביר זאת." קרוב לוודאי נכון, וכאן ההצעה מתחברת לכל מה שכתבתי על מבנה פוליטי. בית מחוקקים הממומן על ידי האנשים שהצעד מכוון אליהם לא יעביר צעד המכוון אליהם. זה אינו טיעון נגד המדיניות. זו דוגמה נוספת לטיעון שהמערכת הנוכחית אינה יכולה לחוקק דבר הנוגד אינטרסים מרוכזים — ולכן טיעון להכריע שאלות כאלה במקום אחר, בגוף שחבריו נושאים בסיכון באופן אישי.

"לא צודק להעניש אנשים על תוצאה שלא גרמו לה באופן אישי." זו ראויה לתשובה ישירה: ההצעה אינה עונש, היא תמריץ, והיא מוכרזת מראש בדיוק כדי שלעולם לא תצטרך להיות מיושמת. התחייבות מראש שעובדת אינה עולה לאיש דבר. אם היא נגבית אי פעם, היא כבר נכשלה.