דמוקרטיה ייצוגית אינה יכולה לכבול את עצמה העתידית

בוויכוח שצפיתי בו לפני זמן מה, הסטרימר דסטיני העלה בדרך אגב נקודה שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה: ארצות הברית הפרה את הסכמיה עם איראן כמה פעמים, וזה מלמד מדינות אחרות שהתחייבויות אמריקאיות אינן אמינות.

המקרה הספציפי ניתן לוויכוח לשני הכיוונים. הנקודה התיאורטית שביסודו מעניינת יותר, ולא ראיתי אותה נדונה הרבה.

הבעיה המבנית

אחת לכמה שנים, ממשלתה של דמוקרטיה ייצוגית מוחלפת. וההחלפה היא, במובן משמעותי, ממשלה אחרת — חופשית להתכחש להתחייבויות קודמתה, ולעיתים קרובות נבחרת על הבטחה לעשות בדיוק זאת.

זה יוצר בעיית אמינות שאין לה דבר עם יושרו של מישהו. מנהל משא ומתן היושב מול מדינה דמוקרטית אינו מנהל משא ומתן עם אותה מדינה באמת. הוא מנהל משא ומתן עם ממשל אחד, שסמכותו לכבול את יורשיו מוגבלת ושיורשיו אולי התמודדו בבחירות נגד עצם ההסכם הנחתם.

אוטוקרטיה יכולה להבטיח דברים שדמוקרטיה אינה יכולה מבנית. לא מפני שאוטוקרטים ישרים יותר — ברור שלא — אלא מפני שהבטחתו של אוטוקרט מגובה ברציפות שלטונית שהבטחה דמוקרטית אינה מגובה בה. כשהצד שממול עדיין יהיה שם בעוד חמש עשרה שנה, התחייבות לחמש עשרה שנה אומרת משהו.

מדוע הנחמות הרגילות אינן מספיקות

יש תשובות סטנדרטיות, והן חלשות ממה שהן נראות.

"אמנות מחייבות במשפט הבינלאומי." אכן, ומדינות מפרות אותן, ומנגנון האכיפה הוא בעיקר מוניטין. וזה בדיוק המשאב שנשחק.

"מוניטין ממשמע מדינות." נכון, אבל מוניטין נצמד למדינה בעוד ההחלטה מתקבלת בידי ממשל שיֵלך לפני שמלוא המחיר המוניטיני ינחת. התמריצים של המחליט ושל נושא המחיר אינם מיושרים — אותו פגם מבני שמופיע בכל מקום אחר במערכת הזו.

"דמוקרטיות אמינות יותר בפועל, כי התחייבויותיהן נדונות בפומבי ומעוגנות מוסדית." זו התשובה החזקה ביותר ויש בה ממש. אמנה שאושררה בבית מחוקקים לאחר ויכוח ציבורי קשה יותר להיפוך מגחמתו של אוטוקרט, ויש עבודות אמפיריות המרמזות שדמוקרטיות אכן מכבדות הסכמים בשיעורים גבוהים. אני מתייחס לכך ברצינות.

אבל שימו לב לתחולה. היא חלה בעיקר על הסכמים שהפכו לחלק מההסדר הפנימי — שבהם היפוך היה יקר מסיבות פנימיות. היא חלה הכי פחות בדיוק על ההסכמים שמשנים יותר מכול במשבר: חדשים, שנויים במחלוקת, מזוהים עם ממשל יחיד, כאלה שמתחרה יכול להתמודד נגדם בבחירות. המקרים שבהם הכבילה בעלת הערך הרב ביותר הם המקרים שבהם הכבילה חלשה ביותר.

מה באמת היה עוזר

אם האבחנה נכונה, התרופה היא להוציא התחייבויות מן המרחב שבשליטת ממשל יחיד.

אשרור ברוב מיוחס עושה חלק מזה. כך גם עיגון התחייבות בחוק פנימי עם הוראות שריון, או במוסד בעל מעמד עצמאי.

אבל התשובה הישירה יותר היא שההתחייבות תיעשה בידי הגוף שאינו מתחלף: הציבור עצמו. אמנה שאושרה במשאל עם אינה רכושו של ממשל ואי אפשר להתכחש לה כטעותו של ממשל אחד. יורש שרוצה לצאת ממנה חייב לחזור לאותו גוף שאישר אותה ולטעון את טענותיו — וזו הגבלה ממשית, ומן הסוג שהופך הבטחה לשווה משהו בעיני הצד המקבל אותה.

זהו אינו פתרון שלם; גם ציבורים משנים את דעתם, אם כי לאט יותר ובפתאומיות פחותה מממשלות. אבל זה מעביר את ההתחייבות לגוף היציב ביותר הזמין, במקום לפחות יציב.

אני מציע זאת כשאלה פתוחה באמת ולא כמסקנה סגורה. ייתכן שמחיר האמינות אמיתי אך קטן, ושווה תשלום תמורת כל השאר שהדמוקרטיה מספקת. הייתי רוצה לראות את המספרים לפני שאאמין לכאן או לכאן — אבל המנגנון נראה אמיתי, ולא ראיתי הסבר טוב מדוע אינו אמור לשנות.