מדוע אתם נשארים עם הצד שלכם גם כשהצד האחר צודק

דמיינו להקה של מאה וחמישים אנשים, שזה בקירוב גודל הקבוצה האנושית ברוב ההיסטוריה שלנו. עולה שאלה קשה: ללכת צפונה או דרומה. הלהקה נחלקת. שני מנהיגים צומחים, אחד לכל כיוון, והוויכוח מר, מפני שבחירה שגויה עולה בחיים.

עכשיו נניח שאתם בסיעה הצפונית, ואתם מקשיבים בתשומת לב, ומגיעים למסקנה הפרטית שהטיעונים הדרומיים טובים יותר. לא מעט טובים יותר. טובים יותר בבירור.

מה אתם עושים? ויותר לעניין, מה היו עושים רוב האנשים?

התשובה שאיש אינו מתגאה בה

רוב האנשים נשארים עם הצד שלהם. הם אינם עוברים. ואם אתם חושבים שזה כישלון של אופי, לא חשבתם על מה שהמעבר היה עולה.

הצדדים בלהקה אינם מכשירים להכרעה בשאלה אחת. צד הוא ברית פוליטית וחברתית שבמקרה מצביעה על השאלה הזאת היום. אתם שייכים אליו מפני שאתם מסכימים עם רוב עמדותיו, מפני שחבריכם בו, מפני שאכלתם עם האנשים האלה ונלחמתם לצדם ואתם מצפים להיות תלויים בהם בחודש הבא. שאלת הצפון-או-דרום היא פריט אחד בפנקס ארוך מאוד.

עכשיו ספרו מה מעבר עושה לפנקס הזה.

הצד האחר אולי לא יקבל אתכם. אם יסרבו, ניתקתם כל קשר לקבוצתכם שלכם ולא הרווחתם דבר. בלהקה של מאה וחמישים, בלי להקה אחרת בהישג יד, זו אינה נסיגה חברתית. זה איום על חייכם.

אם יקבלו אתכם, לא יקבלו אתכם במלואכם. יש לכם היסטוריה ארוכה של עמידה נגדם. כל חבר בסיעה הדרומית זוכר אותה. תהיו האחרונים שיזכו לאמון והראשונים שייחשדו, במשך שנים. מעמדכם בקבוצה הורע, לא השתפר.

והם יצפו שתצביעו איתם מעתה ואילך. הצטרפתם בגלל שאלה אחת, אבל אתם חלוקים עליהם בתריסר אחרות, חלקן חשובות לכם. משעברתם פעם אחת, אינכם יכולים לעבור בחזרה. אז החלפתם צדק בשאלה אחת בהיותכם במיעוט בשאלות רבות.

חברו את השלוש והמהלך הרציונלי ברור. אתם סוגרים את הפה לגבי הדרום, מצביעים צפון, ומקווים שהצפון אינו שגוי כפי שאתם חוששים.

מה זה עושה לקבוצה

התוצאה היא שהלהקה מכריעה רע. לא מפני שחבריה טיפשים, לא מפני שאינם יכולים להבדיל בין טיעון טוב לרע, אלא מפני שהמחיר של פעולה על פי הטיעון הטוב נופל כולו על היחיד והתועלת מתפזרת על כולם.

זה המבנה של כישלון פעולה קולקטיבית, וראוי לקרוא לו בשמו. כל יחיד בסיעה הצפונית יכול לדעת בסתר שהדרום צודק. כל עוד כל אחד מצפה שהאחרים יישארו, כל אחד נשאר. הקבוצה הולכת צפונה עם רוב שאינו מאמין בזה.

מבנה הבריתות ממיר שאלה של עובדה לשאלה של נאמנות, ונאמנות מוכרעת על ידי מנגנון אחר. המנגנון עתיק יותר, מהיר יותר ומורגש בחוזקה רבה הרבה יותר, מפני שברוב ההיסטוריה שלנו גירוש היה קטלני וטעות לגבי מסלול הייתה ניתנת להישרדות.

הגדילו את קנה המידה

כל מה שלמעלה היה על להקה. עכשיו הביטו בציבור בוחרים מודרני.

הצדדים הם מפלגות. הפנקס הוא מצע המפלגה, ארבעים סוגיות מקובצות יחד, והצטרפתם בגלל קומץ מהן. הקשרים החברתיים אמיתיים: משפחתכם, עמיתיכם, חבריכם מצביעים ברובם כמוכם, והם יודעים איך אתם מצביעים. ומחירי המעבר הם בדיוק מחירי הלהקה, מרוככים אך לא מוסרים. הצד האחר יתייחס אליכם כמומר בעל עבר חשוד. הצד שלכם יתייחס אליכם כעריק. ומשחציתם תצפו לשאת את כל החבילה החדשה, כולל החלקים שאתם מוצאים שגויים.

אז אנשים אינם עוברים כשלצד האחר הטיעון הטוב יותר בשאלה מסוימת. הם נשארים, ומוצאים סיבות, והסיבות מרגישות כשלהם. כתבתי על כך שהקיבוץ עצמו הופך כל מחלוקת להגנה על ראש הגשר כולו. זה אותו מנגנון מבפנים היחיד: החבילה הופכת את המחיר האישי של ויתור על נקודה אחת לעצום, אז לא מוותרים על שום נקודה.

התוצאה בקנה המידה הארצי זהה לזו שבלהקה, רק עם יותר אנשים. קבוצות מכריעות רע מפני שבריתות של תת-קבוצות הופכות יושר אישי ליקר. המשפט הזה הוא רוב מה שלא בסדר בפוליטיקה כפי שהיא נהוגה.

מדוע המנהיגים מקבלים את הנאמנות

יש דבר שני שהלהקה מסבירה, והוא עוצמת ההיקשרות למנהיגים.

אי אפשר לאהוב מצע. רשימה של ארבעים עמדות אינה דבר שמוח אנושי יכול להיות נאמן לו. אבל אדם הוא כן. המנהיג הופך לתווית של הקבוצה: הפנים שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על הצד שלכם, השם שעומד במקום הפנקס כולו. אנחנו מין חברתי; אנחנו זוכרים אנשים בלי מאמץ והפשטות בקושי. אז הנאמנות שבאמת מגיעה לברית נקשרת ליחיד המייצג אותה, ואז מוגנת כאילו הייתה שיפוט עליו.

זו הסיבה שתומכים סולחים למנהיג כמעט על כל דבר. הם אינם מגנים על האיש. הם מגנים על הדבר שהאיש מייצג בראשם, שהוא החברות שלהם עצמם, והמחיר של משיכתה.

מה היה צריך להשתנות

הלהקה לא יכלה לתקן זאת. לא הייתה לה דרך להצביע על צפון-או-דרום בלי שההצבעה תהיה גם מבחן נאמנות, מפני שאותם אנשים, באותו חדר, היו מכריעים בכל דבר אחר בשבוע הבא.

לנו אין את התירוץ הזה. מערכת שהייתה מציגה שאלות אחת בכל פעם, לכולם, בלי מפלגה העומדת מאחורי כל תשובה, הייתה מניחה לאדם לומר שהדרום צודק בזה בלי לומר דבר על מי חבריו. השאלה הייתה מנותקת מהפנקס. איש לא היה עריק בגלל שענה עליה בכנות, מפני שלא היה ממה לערוק.

זה אינו שינוי קטן, ואיני מתחזה לכך שהוא כזה. אבל האבחנה אומרת איך התרופה חייבת להיראות. כל עוד שאלות מוכרעות על ידי צדדים, הן יוכרעו על ידי נאמנות, ולנאמנות לא אכפת לאיזה כיוון הצפון.