ממשל ייצוגי קשה יותר להפלה ממלך, וזו אינה רק בשורה טובה

מונרכיות נפלו לעיתים קרובות. קראו כל היסטוריה שושלתית והיא רשימה של הדחות, התנקשויות, גזילות שלטון והפיכות חצר, עם ירושה שקטה מזדמנת כהקלה. ממשלות ייצוגיות, לעומת זאת, כמעט לעולם אינן נופלות. ממשלות מתחלפות, אבל המערכת שורדת, לעיתים דרך מלחמות, שפלים ושערוריות שהיו מחסלים תריסר מלכים.

בדרך כלל נחשב הדבר למעלה בלתי מסויגת. אני רוצה להסביר מדוע היציבות קיימת ואז לשאול מה היא עולה, מפני שהשתיים הן אותה עובדה הנראית משני צדדים.

מדוע היה קל להסיר מלך

למונרכיה יש נקודת כשל אחת, וכולם יודעים היכן היא.

הלגיטימיות של המשטר שוכנת באדם אחד. הרגו אותו, כלאו אותו, או שכנעו את הצבא להפסיק לציית לו, ולא נותר דבר להגן עליו; המוסד הוא האדם. כל אציל שאפתן, כל גנרל, כל ענף יריב של המשפחה ידע בדיוק מה צריך לקרות ובדיוק למי. התוכניות כתבו את עצמן.

גם לא היה שסתום שחרור. אי שביעות רצון לא יכלה להתבטא בדרך ששינתה דבר מלבד הסרת המלך, ולכן היא הצטברה עד שהסרה הייתה האפשרות היחידה. מונרכיה היא כלי לחץ ללא שסתום ביטחון ועם ריתוך אחד.

מדוע ממשל ייצוגי אינו כזה

לממשל ייצוגי אין אף אחת מהתכונות האלה, וכל היעדרות היא מקור של יציבות.

הלגיטימיות מפוזרת. היא אינה שוכנת באדם אלא בנוהל. הסירו את ראש הממשלה והנוהל מייצר אחר, ללא הפרעה לטענה שהמערכת לגיטימית. אין צוואר לכרות.

יש שסתום שחרור סדיר. כל כמה שנים האוכלוסייה מוזמנת להשליך את האנשים שבצמרת, והיא עושה זאת לעיתים קרובות. אי שביעות רצון שהייתה נבנית לקראת מרד משתחררת דרך הקלפי. באופן מכריע, השחרור מחליף את האנשים ומשאיר את המערכת ללא פגע; הלחץ יוצא והכלי אינו ניזוק.

האחריות מפוזרת. כשמשהו משתבש, יש בית מחוקקים, רשות מבצעת, בית משפט, ממשלה קודמת וביורוקרטיה לחלוק בהאשמה. זעם הציבור אינו יכול למצוא מטרה יחידה, וזעם ללא מטרה מתפוגג.

לכולם יש עניין. די אנשים נשכרים, או מאמינים שאולי יישכרו, מהמשך המערכת, כך שקואליציה להפלתה אינה יכולה להיווצר. מונרכיה יכלה להיות מופלת על ידי סיעה קטנה; מערכת ייצוגית תדרוש שרוב ירצה בהיעלמותה, ורובים הם הדבר האחד שהמערכת מוכשרת בפיצולו.

התוצאה היא משטר שסופג זעזועים שמונרכיה לא יכלה לשרוד. זה אמיתי, וזה הטיעון הישר בזכות המערכת.

מה היציבות עולה

עכשיו הפכו את זה. כל אחת מהתכונות האלה היא סיבה לכך שהמערכת שורדת. אף אחת מהן אינה סיבה לכך שהמערכת טובה. הן היו מייצבות משטר רע בדיוק כמו משטר טוב, וזה מה שצריך להדאיג אותנו.

שסתום השחרור משחרר לחץ בהחלפת האנשים, לא המבנה. כלומר בעיות מבניות, אלה ששורדות כל חילופי אנשים, לעולם אינן מייצרות די לחץ כדי לטפל בהן. לציבור מוצעת הסיפוק שבהסרת ממשלה ובכך נמנע ממנו להסיר את הדבר שהממשלה הייתה תסמין שלו. טענתי שמוסדות כמעט לעולם אינם מתים; זהו המנגנון בראש הפירמידה.

פיזור הלגיטימיות פירושו שאין את מי להעמיד לדין על המערכת עצמה. מלך יכול היה להיות מואשם על הממלכה. איש אינו יכול להיות מואשם על הדמוקרטיה הייצוגית. אין לה מחבר, אין לה כתובת ואין לה צוואר.

והעובדה שלכולם יש עניין פירושה שלכולם יש סיבה לא להתבונן מקרוב מדי. מונרכיה יכלה להיות מבוקרת בחופשיות על ידי כל מי שלא היה המלך. מערכת שגייסה את כל האוכלוסייה כבעלי מניות זוטרים גייסה אותם כמגינים זוטרים.

המסקנה שאני מסיק

משטר שאי אפשר להפיל הוא משטר שאי אפשר להחליף, ומשטר שאי אפשר להחליף לא ישתפר אלא אם יבחר בכך, ומשטרים אינם עושים זאת.

המערכות הישנות היו בלתי יציבות מפני שהיו שבירות, ושבירותן הייתה המנוף היחיד של האוכלוסייה. בנינו משהו שאינו שביר. זה מגן עלינו מהפיכות וממלחמות חצר, וזוהי התקדמות אמיתית. זה גם אומר שאם למערכת יש פגם עמוק, ואני חושב שיש לה כמה, הפגם מוגן עכשיו על ידי אותן תכונות שמגינות עלינו. עשינו את הממשל בטוח מאויביו. עשינו אותו גם בטוח מלקוחותיו.

השאלה שנובעת מכאן אינה כיצד להפוך את הממשל הייצוגי שוב לבלתי יציב. היא כיצד לבנות מערכת שיציבה מול אלימות ועדיין חשופה לתיקון. זו בעיית תכנון שונה מזו ששלוש המאות האחרונות פתרו, ואיני חושב שהתחלנו בה.