האנרכיזם הקטן יכול להיות צודק ועדיין לא ראוי לתמיכה

יש עמדה שאקרא לה אנרכיזם קטן, ואני רוצה לטעון נגדה בדרך לא שגרתית: על ידי הסכמה שהיא נכונה.

הטענה

האנרכיזם הקטן הוא הרעיון שאם האנושות הייתה מתחלקת איכשהו לקהילות ריבוניות קטנות, שאף אחת מהן אינה גדולה דיה להעמיד צבא או לנהל אימפריה, אז האלימות בקנה מידה גדול הייתה נעלמת יחד עם רוב הבעיות החמורות של שיטות הממשל הנוכחיות שלנו. אין מדינה גדולה דיה לצאת למלחמה, אין ביורוקרטיה גדולה דיה לרמוס מישהו, אין היררכיה גבוהה דיה לאבד מעיניה את האנשים שבתחתית.

האנשים המחזיקים בה אינם טיפשים. רבות מהרעות שאני כותב עליהן כאן הן באמת רעות של קנה מידה, ועולם של כפרים לא היה סובל מהן. אז לא אתווכח עם האבחנה.

נניח שהאנרכיזם הקטן צודק. נניח שעולם של יחידות ריבוניות קטנות היה באמת שליו יותר, חופשי יותר ואנושי יותר מזה שיש לנו. מה נובע מכך?

מה שנובע הוא כלום

שאלו את השאלה שהתיאוריה לעולם אינה שואלת: מה עושים הגופים הגדולים בזמן שהקטנים עסוקים להיות קטנים?

נניח שאזור אחד באמת מצליח. הוא מפרק את מדינתו, מתפצל לקהילות של כמה אלפים, וחי כפי שהתיאוריה אומרת שעליו לחיות. עכשיו הוא מוקף בשכנים שלא עשו זאת. יש להם צבאות, בסיסי מס, והתאבון הרגיל של מדינות. האזור הפך לאוסף של כפרים משגשגים וחסרי הגנה השוכנים ליד כוח מאורגן.

הם ייקחו אותם. לא בהכרח מתוך שנאה אידאולוגית, אף שגם זו תהיה זמינה, אלא מפני שלקחת אותם זול ורווחי ודבר אינו עומד בדרך. מקלט של ריבונות קטנה בעולם של ריבונות גדולה אינו ניסוי פוליטי. הוא משאב שמחכה לתובע.

כבר הרצנו את הניסוי הזה

זו אינה השערה על איך מדינות עשויות להתנהג. זו הדרך שבה הן התנהגו בפעם האחרונה שצורת ממשל חדשה הופיעה במקום אחד לפני שהופיעה בכל מקום.

כשהממשל הייצוגי הגיע במהפכה, המונרכיות שסביבו לא חיכו לראות אם הוא יעבוד. צרפת המהפכנית הייתה במלחמה עם ספרד, עם אוסטריה, עם פרוסיה, עם בריטניה, בתוך שנים ספורות מ-1789, ואף שהסיבות היו מעורבות, הכתרים שמסביב אמרו במפורש שיש להשתיק את הרעיונות עצמם לפני שיתפשטו. לפעמים ההתערבות הצליחה ולפעמים נכשלה, אבל היא נוסתה בכל פעם, והיא נוסתה מפני ששלטון שכן המאורגן על עיקרון אחר הוא איום בעצם קיומו.

והממשל הייצוגי היה צורת ארגון חזקה. הוא יכול היה לגייס, למסות ולהעמיד צבאות, וזו הסיבה היחידה שצרפת שרדה את הניסיון. האנרכיזם הקטן, מעצם בנייתו, אינו יכול לעשות אף אחד מהדברים האלה. התכונות שעושות אותו מושך הן בדיוק אלה שעושות אותו בלתי ניתן להגנה.

הצורה במונחי תורת המשחקים

ננסח זאת בשפת האסטרטגיה, מפני שהצורה מדויקת.

האנרכיזם הקטן הוא שיווי משקל שיתופי: הוא טוב לכולם אם כולם מאמצים אותו. אבל הוא אינו יציב. כל שחקן גדול יחיד שמסרב לאמץ אותו מצליח יותר מהמאמצים, על חשבונם, ולמאמצים אין שום מהלך זמין בתגובה. זו דילמת האסיר המשוחקת בין כפר לאימפריה, והכפר כבר בחר לשתף פעולה.

אז האנרכיזם הקטן יכול להתקיים רק אם כל העולם מאמץ אותו בו-זמנית. לא בהדרגה, לא אזור אחר אזור, לא באפקט של הדגמה, מפני שכל אימוץ חלקי נענש מיד על ידי החלקים שלא אימצו. זה חייב להיות סימולטני, וזה חייב להיות אוניברסלי, וזה חייב להישאר כך, שכן עריק יחיד שבונה מחדש מדינה יתניע את כל התהליך מחדש.

ההסתברות לכך אינה קטנה. היא אפס, מהסיבה הרגילה ששבעה מיליארד אנשים המפוזרים על פני כל תרבות וכל רמת התפתחות אינם עושים שום דבר בו-זמנית.

מה טבעו של טיעון כזה

אני רוצה להיות ברור לגבי הצורה, מפני שהיא חלה הרבה מעבר לאנרכיזם.

הצעה פוליטית צריכה לעבור שני מבחנים, לא אחד. הראשון הוא אם היעד טוב. השני הוא אם קיים אליו מסלול ששורד מגע עם האנשים שעדיין לא הגיעו. רוב הטיעון הפוליטי מבזבז את כל זמנו על המבחן הראשון, ומתייחס לשני כפרט הנדסי שייפתר אחר כך.

זה אינו פרט. יעד ללא מסלול בר-הגעה אינו הצעה; הוא תיאור. האנרכיזם הקטן הוא תיאור מדויק של עולם שאולי היה טוב יותר, והוא אינו אומר לכם דבר על מה לעשות ביום שני, מפני שכל צעד לעברו הוא צעד לעבר כיבוש.

זו הסיבה שאיני תומך בו, וזו הסיבה שלא הייתי תומך בו גם אם היו משכנעים אותי שהוא נכון. נכונות היא הכרחית. היא אינה מספיקה. גם העולם שצריך לעבור דרכו בדרך הוא אמיתי, ויש לו צבאות.