מיתוס הספרות הקדושה: ספרי הקודש כשהם נשפטים כספרים

במשך מאות שנים הציבו המסורות הדתיות את כתבי הקודש שלהן על כן אסתטי שאין לערער עליו. הטקסטים האלה נחגגים לא רק כמדריכים תיאולוגיים אלא כפסגת ההישג של הביטוי האנושי. אבל אם מקלפים את התיאולוגיה ושופטים אותם כפי ששופטים כל ספר אחר - על פי מלאכת הסיפור, הדמויות, המבנה, והיכולת להחזיק קורא שאינו חייב להם דבר - המוניטין קורס במהירות.

בעיית קהל הקוראים המצומצם

מבחן בסיסי לספרות גדולה הוא האם היא שורדת את היעלמות קהלה המקורי. האפוסים ההומריים, שייקספיר, דוסטויבסקי, קפקא - נקראים על פני גיאוגרפיה ואידיאולוגיה אך ורק בזכות שליטה בסיפור ועומק תמטי. קורא חילוני אינו זקוק לאמונה באולימפוס כדי להתרגש מהאיליאדה.

כתבי הקודש נכשלים במבחן הזה בגדול. מחוץ למסגרת של חובה פולחנית ואכיפה קהילתית, כמעט שאין קוראים ספרי דת יסודיים להנאה. נוצרי אינו לוקח את הקוראן לחופשה; מוסלמי אינו פונה לספר מורמון להעשרה אסתטית. קריאת כתבי קודש מונעת כמעט כולה מחובה. אילו היה בספרים האלה גאון ספרותי אמיתי, הם היו משגשגים בשוק החופשי של הבדיון החילוני, כפי שגלגמש והמיתוסים היווניים עדיין משגשגים. חוסר היכולת שלהם למשוך קוראים חוצי־תרבויות על בסיס אסתטי בלבד מעיד שהערך הנתפס שלהם הוא תוצר של חִברוּת דתי ולא של מצוינות סיפורית.

טקסטים שנכתבו לקהל קדם־מדעי

כתבי הקודש משקפים את הסביבה הקוגניטיבית והחומרית שבה נערכו. הם נוצרו בחברות שבטיות קדם־מדעיות, וההיגיון הסיפורי שלהם נשען על הכרזה, חזרה וסיבתיות חיצונית מיידית ולא על עמימות או התפתחות פסיכולוגית.

• דמויות שטוחות. הסיפורים מאוכלסים בארכיטיפים כמעט חסרי עולם פנימי. דמויות משנות את דעתן לעיתים רחוקות מסיבות שהטקסט טורח לחקור.
• אופק אזורי. תמונת העולם תחומה בגיאוגרפיה מקומית, בדאגות חקלאיות ובסכסוך שבטי. אין בה שום תחושה של קנה מידה פלנטרי או של כוחות חברתיים מערכתיים.
• סמכות במקום טיעון. הפרוזה נשענת על פחד, גמול אלוהי וציות, ולא על בירור מוסרי מנומק או על שכנוע.

המכניקה הפרימיטיבית של הנסים

סימן טוב לתחכום סיפורי הוא האופן שבו טקסט פותר קונפליקט. בבדיון רציני הפתרון נובע ממעשי הדמויות, מחיכוך מערכתי או מהשלכות. בכתבי הקודש ההתקדמות נשענת כמעט כולה על התערבות קסומה.

הנסים המרכזיים - ימים נבקעים, חיות מדברות, סנה בוער ואינו אוכל, מזון היורד מן השמים - שייכים אסתטית לפולקלור בסיסי. אלה תחבולות deus ex machina שקופות שנועדו לעורר יראה בקהל שלא הייתה לו הבנה טבעית של מטאורולוגיה, ביולוגיה או פיזיקה. בקריאה ללא הכנעה תיאולוגית, הפרקים האלה מצמצמים סיכון קוסמי להיגיון של אגדת ילדים. מסופרי הפנטזיה בני זמננו דורשים סטנדרט גבוה בהרבה: המציאו קסם אם תרצו, אבל תנו לו חוקים, מחירים והשלכות. כתבי הקודש פטורים מהסטנדרט הזה רק משום שהסכמנו מראש לא להחיל אותו.

ספרות נצחית מול הקאנון המקודש

קריטריון	יצירות מופת נצחיות	ספרי קודש מסורתיים
קהל	נקראות על פני תרבויות ותקופות להנאה ולתובנה	נקראים כמעט רק בתוך הקבוצה המאמינה, מתוך חובה
דמויות	דמויות רב־ממדיות עם קונפליקט פנימי ושינוי	ארכיטיפים שטוחים הנשלטים בציות, בפחד או בקנאות
פתרון	מעוגן בבחירות, במורכבות ובסיבתיות ריאליסטית	תלוי בהתערבות על־טבעית ובמוטיבים של אגדה
מבנה	ארכיטקטורה תמטית מכוונת ולכידות סגנונית	קבצים מקוטעים עם כרונולוגיות סותרות

אשליית המסגרת השלמה

אפולוגטים טוענים לעיתים קרובות שכתבי הקודש מספקים מסגרת משפטית, מוסרית וקיומית שלמה. בבדיקה מתברר שהמסגרת הזו הולבשה עליהם בדיעבד.

1. צווים ולא עקרונות. ההוראות המוסריות כמעט אינן מבססות הנמקה יסודית כמו הדדיות, צמצום נזק או זכויות. במקומן בא צו גולמי.
2. חוסר לכידות מבני. רוב כתבי הקודש הם יצירות מורכבות שנערכו לאורך מאות שנים בידי אנשים אנונימיים רבים, ולכן חסרה בהם עקביות פנימית ונדרשו מאות שנות אפולוגטיקה משנית כדי לייצר אותה.
3. שלמות שנוצרה בדיעבד. הרושם של מסגרת חיים שלמה קיים משום שמוסדות כפו פרשנות שיטתית למפרע על טקסטים מקוטעים מיסודם.

הגרסה ההוגנת של הטענה

אין בכל זה כדי לומר שהטקסטים חסרי ערך. הם הכרחיים מבחינה היסטורית, יש בהם קטעים בודדים בעלי עוצמה אמיתית, והשפעתם על הספרות שבאה אחריהם עצומה - אי אפשר לקרוא את מילטון או דוסטויבסקי או פוקנר בלעדיהם. אבל "חשוב היסטורית ולעיתים יפה" היא טענה שונה מאוד מ"הספר הגדול ביותר שנכתב מעולם".

כשמוציאים אותם מתחום ההגנה של היראה ומעמידים אותם בניתוח ספרותי רגיל, כתבי הקודש נקראים כמה שהם: אנתולוגיות מן העת העתיקה, בעלות ערך כממצא, מוגבלות באופקים הסיפוריים והאינטלקטואליים של החברות שיצרו אותן. המוניטין הספרותי הנשגב שלהם אינו מוצדק ברובו, והוא שורד בעיקר משום שמעטים מוכנים לומר זאת בקול.