המאמינים אינם מאמינים, והאפולוגטיקה אינה מה שהדת נועדה לו

הנה טענה שנשמעת כעלבון ומכוונת כתצפית: רוב האנשים הדתיים אינם מאמינים בדתם. לא במובן שהם משקרים. במובן שהאמונות שהם מצהירים עליהן אינן מכתיבות את מה שהם עושים, והפער רחב דיו כדי לומר לכם מה הדת עושה בשבילם בפועל, וזה אינו מה שהדוקטרינות אומרות.

הראיות מההתנהגות

צפו במאמינים במקום להקשיב להם, והאמונות המוצהרות אינן מופיעות.

הם מתאבלים בדיוק כמו הלא-מאמינים. אדם שציפה באמת להתאחד עם הורה מת במקום טוב יותר בתוך כמה עשורים היה מתאבל אחרת ממי שאינו מצפה לדבר. האבל נראה זהה. איש בהלוויה דתית אינו מתנהג כאילו הנפטר תפס טיסה מוקדמת למקום נעים.

הם אינם ממהרים לגן עדן. אם גן העדן אמיתי ומובטח למאמינים, המאמין הרציונלי היה לפחות אדיש למוות, ומסורות רבות נאלצו לעמול קשה כדי לאסור את קיצור הדרך המתבקש. האיסור היה נחוץ דווקא מפני שהדוקטרינה, כשלוקחים אותה ברצינות, מצביעה לשם, וכמעט איש אינו לוקח אותה כך.

כשזה חשוב, הם בוחרים ברפואה. מול ילד חולה, המאמין מתפלל ואז נוהג לבית החולים, וסדר שתי הפעולות האלה אינו מה שמכריע את התוצאה. אותו מאמין שמכחיש את האבולוציה מקבל חיסון שתוכנן מהגנטיקה שמדגימה אותה, ומתדלק את מכוניתו בנפט שנמצא בידי גאולוגיה שמניחה שהארץ בת מיליארדי שנים. כשההימור אמיתי, במדע בוטחים ואת הכתובים מדקלמים.

הם בודקים את השרברב שלהם בקפידה רבה יותר מאת הכומר שלהם. אנשים משקיעים יותר מאמץ בבדיקת ההסמכות של החשמלאי שהם מכניסים הביתה מאשר בתורות של הקהילה שהם מכניסים לילדיהם. אילו האמינו שהטענות אמת ושהן קובעות את גורלו הנצחי של האדם, הסדר הזה היה טירוף.

הם אינם מוסריים יותר. אילו המאמינים פחדו מגיהינום ורצו גן עדן, הם היו מתנהגים טוב יותר במידה ניתנת למדידה מאנשים שאינם חוששים מאף אחד מהשניים. הראיות אינן מראות זאת, וחלקן מצביעות לכיוון ההפוך. זה אינו מוכיח חוסר אמונה; אפשר להאמין ולהיכשל בפעולה. אבל זה מרמז בחוזקה שהאמונה נעדרת או שאינה עושה שום עבודת הנעה, ולצרכים מעשיים אלה אותו הדבר.

אז למה הדת נועדה?

אם הדוקטרינות אינן מה שהמאמין נאחז בו, משהו אחר הוא. הרשימה אינה מסתורית. הדת מספקת קהילה ואת התמיכה שבאה איתה. היא מספקת זהות ומקום בשושלת. היא מספקת תחושת ערך. היא משתיקה את הפחד ממוות ומחלה, מרככת את אובדן האהובים, עונה על החרדה בשאלה היכן אנחנו עומדים ביקום, ודוחקת את החשד שדבר מזה אינו חשוב.

הדת עוסקת בתחושה, לא בטענות. הטענות הן האריזה. מה שנצרך הוא נחמה, שייכות ומשמעות, והסחורות האלה אמיתיות אף שהאריזה שקרית. כתבתי במקום אחר שאנחנו רוצים תכליות שהאבולוציה לא נתנה לנו, ושהדת הייתה הספקית העיקרית. זו אותה הנקודה מנקודת מבטו של המאמין.

מדוע הוויכוח על תאולוגיה מחטיא

משרואים זאת, האסטרטגיה האתאיסטית הסטנדרטית נראית מכוונת למקום הלא נכון.

התווכחות עם הטיעון הקוסמולוגי, פירוק ההסקה מהתכנון, קטלוג הסתירות בטקסט: כל זה תוקף את האריזה. זה כמו להילחם בנפוליאון על ידי הרצאה על נימוסיו. לא אכפת לו, וזה לא מה שהוא עוסק בו. מאמין שמפסיד בכל ויכוח על קיומו של אלוהים לא הפסיד דבר ממה שבאמת החזיק, מפני שמעולם לא החזיק בטיעונים. הוא החזיק בקהילתו ובנחמתו, ואלה לא נפגעו.

זו אינה עצה של ייאוש. זו הכוונה מחדש. השאלה נושאת המשקל אינה האם הטיעונים עובדים אלא האם אפשר לקבל את הסחורות שהדת מספקת בלי האריזה השקרית. במקום שאפשר, הדת מאבדת קרקע בלי שאיש נוצח בוויכוח, וזה בערך איך שנראתה החילון בכל מקום שבו התרחשה.

אז למה הם מתווכחים?

אם הדת אינה עוסקת באפולוגטיקה, למה המאמינים מגנים עליה בלוגיקה בכלל?

בעיקר הם אינם עושים זאת. הרוב המכריע של הדתיים לא היו יכולים לנסח את טיעון הכלאם גם אם ישועתם הייתה תלויה בכך. יש להם אמונה, כלומר הם מאמינים מפני שהם מאמינים, והיעדר הסיבות אינו מטריד אותם.

המיעוט שכן מתווכח הם המאמינים המשכילים, ומצבם שונה. בשבילם, סירוב להגן על האמונה בסיבות היה משפיל. יריביהם היו רואים בהם טיפשים, והם אינם רוצים שיראו בהם טיפשים. אז הם נוטלים על עצמם את האפולוגטיקה, וכל הדיסציפלינה מתבררת כתגובה למבוכה: צורך רגשי להגן על מעמדו של האדם מול אנשים שמבקשים סיבות. וזה מאשר את התזה ולא מפריך אותה. גם ההתווכחות נעשית בשביל תחושה. כתבתי על שני סוגי המאמינים ועל חוסר היושר המיוחד של המתוחכם שבהם; זו הסיבה שהתחכום קיים מלכתחילה.

מה אני לוקח מזה

איני אומר שהמאמינים צבועים, או לא רובם. הם עושים מה שכולם עושים: משתמשים בכלי למה שהוא טוב בו ולא למה שהתווית אומרת. התווית אומרת אלוהים קיים והנה מה שהוא רוצה. הכלי מספק אינכם לבד וזה יהיה בסדר.

המאבקים המעניינים הם על המשפט השני, לא על הראשון. האם זה יהיה בסדר היא שאלה על העולם, והתשובה היא לא; האם אפשר להתמודד עם זה ועדיין לא להיות לבד היא שאלה על איך אנחנו מארגנים את עצמנו, והתשובה, אני חושב, היא כן. אף אחת מהשאלות אינה מוכרעת בסילוגיזם, והמאמינים, לזכותם, מעולם לא התיימרו אחרת. הם פשוט התנהגו.