חששו של ראסל שהתרבות מכריעה מהי אמת

רבים מן הפילוסופים המודרניסטיים — ראסל בולט ביניהם — חששו עמוקות מאפשרות מסוימת: שהתרבות היא זו שקובעת מה נחשב סביר.

אם התרבות מכריעה מה נכון ושגוי, אמיתי ושקרי, שפוי ומטורף, אז אין ערעור מעבר לה. חברה יכולה להכריז על כל דבר, ולא תהיה נקודת מבט שממנה אפשר לומר שטעתה. אז הם חיפשו בעוז קריטריון אובייקטיבי, משהו מחוץ לתהליך החברתי שיוכל להכריע בו.

הם לא מצאו. ואני רוצה לטעון שהמסקנה שנהוג להסיק מן הכישלון הזה הפוכה בדיוק.

ההודאה

הם אינם מקבלים את הקריטריון — אפילו לא מן המדע.

מבחנו של המדע סטטיסטי ואמפירי, בר-אימות בידי קבוצה גדולה של בודקים בלתי תלויים. זה הליך טוב להפליא והוא הרוויח כל מה שהשיג. אבל הוא נותר תהליך חברתי. מה שמתקבל הוא מה ששורד ביקורת של קהילה, בתקנים שאותה קהילה מתחזקת, במכשירים שהסכימה לתת בהם אמון.

הוא מגיע למסקנות אובייקטיביות בהרבה מכל תהליך אחר שיש לנו. אבל לא אובייקטיביות במובן הוודאי, האפלטוני, שהמודרניסטים רצו — לא קו ישיר למבנה המציאות שעוקף שיפוט אנושי לחלוטין.

אז החשש היה מוצדק. החברה באמת היא שמכריעה. התצפית הפוסטמודרנית, בניסוח זהיר, נכונה.

מדוע המסקנה הרגילה שגויה

מה שנהוג להסיק מכך הוא מפחית: אם האמת נקבעת חברתית, אז שום טענה אינה טובה מאחרת, וכל מנגנון הראיות הוא מהלך כוח.

זה אינו נובע, והפער בין ההנחה למסקנה הזו הוא המקום שבו כל העבודה המעניינת שוכנת.

הניחו שהחברה מכריעה. נובע מיד שאופן ארגונה של החברה להכרעה הוא השאלה החשובה ביותר שיש. לא סיבה לייאוש — סיבה לעניין מעשי אינטנסיבי. אם המנגנון הוא כל מה שיש לנו, כדאי מאוד שהמנגנון יהיה טוב.

מהיכן מגיעות עמדות בלתי סבירות

הנה הטענה האמפירית שהופכת זאת לניתן לפעולה.

כשחברה מאמצת הנחות טיפשיות בעליל, חפשו את הנהנה. בדרך כלל תמצאו קבוצת מיעוט חזקה שדוחפת לאימוץ — גזענות, דת קיצונית, ענף שיש לו מה להגן עליו.

היכן שעמדה בלתי סבירה מחזיקה לאורך זמן, יש קבוצה כלשהי, בדרך כלל מיעוט, שעומדת להרוויח מהחזקתה. העמדות האלה אינן צומחות מדיון פתוח ומפסידות; הן צומחות מהטפה של קבוצה אחת לרוב שאין לו נתח מיוחד ואין לו סיבה לבדוק.

זהו מנגנון, ובמנגנונים אפשר להתערב.

מה הדמוקרטיה המערבית קלעה בחצי

הפלורליזם שלה מיתן באמת את השפעתן של קבוצות מיעוט על השיח הציבורי. כבר אי אפשר למנוע בקלות מדעה מנוגדת להיאמר, וזו הייתה התקדמות ממשית.

אבל היא לא חיסלה את השפעתן על החברה כולה. מיעוטים עדיין מקבלים החלטות, עדיין קובעים תוכניות לימודים, עדיין קובעים אילו שאלות ניתנות למימון. השיח נפתח בעוד קבלת ההחלטות נשארה היכן שהייתה.

התרופה אינה קריטריון אמת טוב יותר — אין כזה בהיצע. התרופה היא לפתוח את ההחלטות כשם שפתחנו את השיח: דמוקרטיה אמיתית שבה מתווכחים על הסוגיות ולא על מי מאייש איזה תפקיד.

המסקנה

כן, החברה מכריעה מה אמיתי, מי שפוי, מה ניתן לחשיבה. זה המצב ושום פילוסופיה לא תוציא אותנו ממנו.

דווקא מפני שזה המצב, עלינו לוודא שאין קבוצות מיעוט חזקות המסוגלות לגרור את התהליך לעבר קריטריונים בלתי סבירים. התצפית הפוסטמודרנית נכונה, והיא טיעון לדמוקרטיזציה של המנגנון ולא לנטישת הרעיון של לקלוע נכון.

ראסל חשש מן הדבר הנכון. הוא הסיק את המסקנה השגויה — שאנחנו זקוקים למילוט מן התהליך החברתי. אנחנו זקוקים לתהליך טוב יותר.