האתאיסטים של האינטרנט נותנים לצד השני יותר מדי קרדיט

אני צופה בלא מעט מהוויכוח המקוון בין אתאיסטים לנוצרים, והדור הנוכחי של המתווכחים האתאיסטים, המנומסים, בעלי ההשכלה הפילוסופית והקהלים הגדולים, טובים בהרבה מהדור שקדם להם. הם מכירים את הטיעונים. הם בונים את הגרסה החזקה ביותר של הצד השני. הם מודים בנקודות. הם מתייחסים ליריביהם כבני שיח ישרים שהגיעו בכוח ההיגיון למסקנה שונה.

החלק האחרון הוא הבעיה. הם מעניקים נימוס שהראיות אינן תומכות בו, והנימוס עולה להם בוויכוח.

הנחת המחדל

הנחת העבודה של הוויכוח המנומס היא ששני הצדדים עושים את אותו הדבר: בוחנים ראיות, שוקלים טיעונים, ומדווחים היכן נחתו. תחת ההנחה הזו, אי-הסכמה היא חידה. אם שני אנשים ישרים שמסתכלים על אותן עובדות מגיעים למסקנות שונות, אחד מהם טעה, והעבודה היא למצוא את הטעות.

אז המתווכח האתאיסט מתייחס לטענת התחייה, לטיעון הכיוון העדין, לטיעון המוסרי, כאילו היו הסיבות האמיתיות שהאדם מעבר לשולחן מאמין. הוא מתמודד איתם לגופם. הוא מנצח, בדרך כלל, לגופם. ודבר אינו משתנה, מפני שהגוף מעולם לא היה העניין.

מה קורה בפועל

כתבתי על שני סוגי המאמינים, המילולי והמתוחכם. המתוחכם הוא מי שמגיע לוויכוחים, ומתכונת הוויכוח מחמיאה לתמונה שאמונתו היא התוצר של טיעוניו.

היא אינה כזו. הטיעונים הם התוצר של האמונה. הוא האמין קודם, מהסיבות שאנשים מאמינים בדרך כלל, לידה, משפחה, קהילה, נחמה, ורכש את הטיעונים אחר כך, כביצורים. זו אינה עובדה נסתרת עליו; הוא יאמר לכם זאת לעיתים קרובות אם תשאלו על הביוגרפיה שלו ולא על הסילוגיזמים שלו. הקלאם לא המיר את דתו. הוא מצא את הקלאם מפני שכבר חיפש משהו לומר.

ברגע שרואים זאת, הוויכוח המנומס מתגלה כשגיאת קטגוריה. אתם מפריכים את הביצור ומצפים שהמצודה תיפול. המצודה מעולם לא הוחזקה על ידי הביצור. היא הוחזקה על ידי הדברים שאיש אינו מתווכח עליהם.

שקרים והונאה עצמית

המילה הלא נוחה כאן היא שקר, והאתאיסטים המנומסים לא ישתמשו בה, אז אהיה מדויק במה שאני מתכוון לו.

מאמין מתוחכם שאומר בוויכוח שהתחייה היא ההסבר הטוב ביותר לנתונים ההיסטוריים, ושלא היה מקבל את סטנדרט הראיות הזה לשום טענה דומה על שום דת אחרת, אינו מסיק הסקה ישרה. הוא אומר את מה שעמדתו דורשת. האם הוא יודע שהוא עושה זאת, ובמקרה זה זהו שקר, או סידר לעצמו לא לדעת, ובמקרה זה זו הונאה עצמית, היא שאלה על מצבו הפנימי שאיני יכול להכריע ואיני צריך. בשני המקרים המילים אינן דיווח על הסקה, והתייחסות אליהן כדיווח היא טעות לגבי איזה סוג של פעולת דיבור אתם שומעים.

המתווכחים המנומסים יודעים על חשיבה מונעת. הם דנים בה במופשט. מה שאינם עושים הוא להחיל אותה על האדם שמולם, מפני שזה יהיה גס, ומפני שמתכונת הוויכוח אינה יכולה לשרוד את ההחלה: אי אפשר להתווכח על אמיתות X עם מישהו שאמירותיו על X אינן ניתנות לשיפוט כאמת או שקר.

מדוע הנדיבות אינה חינם

יש שתי עלויות.

הראשונה היא לקהל. צופה שרואה חילופי דברים מנומסים שבהם שני הצדדים מטופלים כמסיקי היגיון מסיק שזו שאלה פתוחה בין אנשים סבירים, שהראיות מאוזנות בקירוב, שאנשים מתחשבים נחלקים. דבר מזה אינו נכון, והמתכונת מייצרת את ההתרשמות. הנימוס אינו ניטרלי. הוא טענה על המעמד האפיסטמי של אי-ההסכמה, והטענה שקרית.

העלות השנייה היא למתווכחים עצמם. משהעניקו לצד השני את ההנחה שהוא מסיק, עליהם להסביר מדוע ההסקה ממשיכה לא להתכנס, וההסברים היחידים הזמינים בתוך המסגרת הם שהטיעונים עדינים ממה שהם נראים או שהאתאיסט החמיץ משהו. אז הם הולכים עמוק יותר לתוך הפילוסופיה, והפילוסופיה חסרת קרקעית, מפני שכך נבנתה, ואחרי עשר שנים הם מומחים בגוף של טיעונים שמעולם לא היה הסיבה האמיתית של איש.

מה היה טוב יותר

לא גסות. דיוק.

כשהמאמין מציע טיעון, הוגן לשאול מה ישנה את דעתו, ולשים לב כשהתשובה היא כלום. הוגן לשאול מתי הגיע לאמונה והאם הטיעון קדם לאמונה. הוגן לשאול אם היה מקבל את אותו הטיעון בעד האיסלאם. השאלות האלה אינן עלבונות; הן השאלות שהייתם שואלים כל עד שיש לכם סיבה לחשוב שעדותו מונעת, והן מעבירות את השיחה מהביצור למצודה.

יותר מכול הוגן לומר, בקול רם, שאדם שמגן על העיקרים שגדל עליהם, בטיעונים שרכש כדי להגן עליהם, בסטנדרטים שאינו מחיל על דבר אחר, אינו עוסק בחקירה, ושיש להבין את השיחה בהתאם. האתאיסטים בסגנון הישן אמרו זאת בבוטות ונקראו צעקניים. החדשים אינם אומרים זאת כלל ונקראים סבירים. אני מעדיף לצדוק לגבי מה שקורה מאשר להיות אהוד על העמדת פנים שזה משהו אחר.