אמונה אינה מעלה. היא אנטי־אפיסטמולוגיה.

בכל תחום בחיי האדם מלבד הדת, אנו מתייחסים אל "אמונה ללא ראיות" כאל פגם. רופא שהיה מאבחן מתוך אמונה היה נתבע. מהנדס שהיה בונה גשרים מתוך אמונה היה גורם למותם של בני אדם. מושבע שהיה מצביע בעד הרשעה מתוך אמונה היה מפר כל אמת מידה של צדק. ואולם בדת, "להיות בעל אמונה" מוצגת כמעלה — הדבר שיש למאמין וחסר לספקן. זהו אחד ההיפוכים המוזרים ביותר במחשבה האנושית, והוא ראוי לבחינה כנה.

מה פירושה של אמונה באמת

אמונה דתית, כשמפשיטים ממנה את הלשון הנקייה, היא להאמין בטענה בעוצמה גדולה יותר משהראיות מצדיקות. אילו היו הראיות מספיקות, לא היה צורך באמונה — פשוט היית מאמין, בדיוק כפי שאתה מאמין שמים רותחים ב־100 מעלות צלזיוס בגובה פני הים. עצם העובדה שהאמונה זוכה לשבחים בהקשרים דתיים היא הודאה בכך שאמות המידה האפיסטמיות הרגילות אינן מבססות את הטענות.

ההגדרה המקראית הקלאסית כנה בעניין זה: "והאמונה היא עצם הדברים המקווים והוכחת דברים לא נראים" (אל העברים י"א, א'). הטענה היא בדיוק מה שהיא נשמעת — האמונה מתייחסת אל הבלתי נראה כאילו היה מגובה בראיות. זו אינה אמת מידה גבוהה. זו נטישה של אמות מידה.

האסימטריה מול כל תחום אחר

הבה נשקול כיצד הייתה אמונה מתקבלת בכל הקשר אחר:

• רפואה. "אני מאמין באמונה שלמה שהצמח הזה מרפא סרטן." החולה מת, ואנו מטילים על המטפל אחריות על כך שלא נהג טוב יותר.
• משפט. "אני מאמין באמונה שלמה שהנאשם אשם." אנו מפטרים את המושבע; אנו דורשים ראיות מעבר לספק סביר.
• מדע. "אני מאמין באמונה שלמה שהתרופה הזו בטוחה." ה־FDA דוחה אותה; אנו דורשים ניסויים מבוקרים.
• עסקים. "השקעתי מתוך אמונה." לזה אנו קוראים הימור, ולעתים הונאה.
• הנדסה. "תכננתי את המטוס הזה מתוך אמונה." לא ניתן לו להמריא.
• יחסים אישיים. "אני מאמין באמונה שלמה שבן זוגי נאמן, למרות הכול." לזה אנו קוראים הכחשה.

בכל תחום שבו מחיר הטעות ממשי, אנו מכירים באמונה כפגם. אנו דורשים ראיות במידה פרופורציונלית לחשיבות הטענה. היוצא מן הכלל היחיד הוא הדת, שבה הטענות החשובות מכולן — על טבע המציאות, על קיומו של אלוהים, על מה שקורה לאחר המוות, על מה שאנו חייבים זה לזה — פטורות מאמות המידה שאנו מחילים בכל מקום אחר.

אסימטריה זו אינה עקרונית. זוהי טענה מיוחדת שנתפרה לדת דווקא משום שהדת אינה עומדת באמות המידה הרגילות.

"אבל לכולם יש אמונה"

תשובה נפוצה: גם המדע דורש אמונה. אמונה שהיקום סדיר, שחושינו אמינים, שהתבונה עובדת.

טענה זו מערבבת שני דברים שונים. "אמונה" במובן היומיומי — הנחות עבודה זמניות שנשארות פתוחות לתיקון — אינה מה שאמונה דתית מציינת. "אמונתו" של המדען שהניסויים יעבדו נבחנת ללא הרף בתוצאות ניסיוניות; אילו היקום היה חדל מלהיות סדיר, המדע היה מבחין בכך ומתאים את עצמו. זו אינה אמונה; זו הנחה הניתנת להפרכה, המוחזקת משום שהיא ממשיכה להתאשש.

אמונה דתית שונה. היא מוחזקת למרות ראיות סותרות, ולעתים קרובות כנגד ראיות סותרות. מאמינים זוכים לשבחים מפורשים על שמירת אמונתם אל מול הספק. "תומא הספקן" הוא כינוי גנאי. אמונה המסתגלת לראיות אינה מה שהדת מכנה אמונה; זו אמונה רגילה בלבד, ולא היה לה צורך בשם מיוחד.

מלכודת השבח לדיכוי הספק

הדת עושה משהו ערמומי: היא הופכת את כלי הספקנות עצמם לחטאים.

• הספק הוא פיתוי מן השטן או עדות לאמונה חלשה.
• חשיבה ביקורתית על כתבי הקודש היא "היסמכות על בינתך שלך".
• שאילת שאלות קשות היא "לנסות את אלוהים".
• קריאת מבקרים מסוכנת לנשמתך.
• מפני כופרים מזהירים, אותם מנדים, או גרוע מכך.

התוצאה היא לולאה סגורה: המאמין מלומד לפרש את התהליכים המנטליים עצמם שעלולים לגרום לו לפקפק כשגויים מבחינה מוסרית. חומרת ההערכה מחובלת. אין זו הדרך שבה יש להגן על אמונות אמיתיות. אמונות אמיתיות מקבלות בברכה בחינה מדוקדקת, מפני שהבחינה מאששת אותן. אמונות שקריות זקוקות להכפשת הבחינה מראש.

התוצאה המעשית

אמונה כאפיסטמולוגיה מניבה תוצאות צפויות: אנשים מגיעים להאמין בדברים שונים וסותרים באותה מידת ודאות. הנוצרי מאמין שישו קם לתחייה. המוסלמי מאמין שמוחמד היה הנביא האחרון. ההינדי מאמין במעגל הגלגול. המורמוני מאמין שג'וזף סמית' תרגם לוחות זהב. הסיינטולוג מאמין בסיפור זנו.

כל אחד מן המאמינים הללו, על פי עדותו שלו, מחזיק באמונתו בביטחון רב. כל אחד דוחה את האחרים. לא כולם יכולים לצדוק. אלא שהאמונה אינה מספקת שום מנגנון להבחין ביניהם, מפני שהאמונה אינה עוקבת אחר האמת — היא עוקבת אחר מה שהוטמע. זה בדיוק מה שהיינו מצפים לו אילו האמונה, כשיטה כללית, חסרת תועלת לגילוי האמת. וכך אכן הדבר.

מה צריך לבוא במקומה

החלופה לאמונה אינה יהירות ביחס למה שאנו יודעים. היא כיול. להאמין בדברים במידה פרופורציונלית לראיות. להחזיק באמונות חזקות כשהראיות חזקות, באמונות חלשות כשהראיות חלשות, ולהשעות את השיפוט כשהראיות באמת אינן מספיקות. זוהי הנטייה הבסיסית של מוח כן. זה מה שמדענים, שופטים, רופאים, מהנדסים והיסטוריונים מנסים לעשות. וזה עובד.

אמונה מכוילת קשה יותר מאמונה עיוורת. היא מחייבת עדכון מתמיד בתגובה למידע חדש, קבלת האפשרות שאתה טועה, ונשיאה באי־ודאות ביחס לשאלות חשובות. היא אינה מספקת את הוודאות החמימה של האמונה. אך יש לה יתרון מכריע אחד: היא צודקת לעתים קרובות יותר. האמונה אינה. אלפיים שנות אמונה דתית לא התכנסו לתמונת מציאות עקבית; חקירה מכוילת, בפרק זמן קצר יותר, בנתה את הרפואה המודרנית, שיגרה גשושיות לשבתאי ופענחה את הגנום. אין השוואה בין הישגי השניים.

סיכום

אמונה אינה חלופה אצילית לראיות. היא אנטי־אפיסטמולוגיה — שיטה שמעצם תכנונה אינה מגיבה לעולם. היא זוכה לשבחים בדת מפני שהדת זקוקה לה; היא הייתה זוכה לגינוי בכל מקום אחר, מפני שבכל מקום אחר חשוב לצדוק. אל לנו לתת לדת לפטור את עצמה מאמות המידה שאנו מחילים בכל מקום שבו איננו יכולים להרשות לעצמנו לטעות. היקום ומה שבתוכו חשובים לפחות כמו גשר או תיק משפטי. עלינו להאמין לגביהם כפי שאנו מאמינים לגבי אלה — בעיניים פקוחות, באמות מידה במקומן, ובנכונות להיות מתוקנים על כנה.