בעיית הרוע: מדוע הסבל שובר את אלוהי הפילוסופים
בעיית הרוע היא הטיעון העתיק והחזק ביותר נגד קיומו של אל תיאיסטי קלאסי. היא אינה מחייבת ידע מקצועי בתיאולוגיה או במדע. היא מחייבת רק התבוננות בעולם כפי שהוא באמת, והפעלת היגיון בסיסי. הפילוסוף היווני אפיקורוס ניסח את גרעין הטיעון לפני כ־2,300 שנה, ומעולם לא ניתן לו מענה מספק.
הטיעון
בצורתו הקלאסית, בעיית הרוע נטענת כך:
- אם אלוהים קיים, אזי אלוהים הוא כול־יכול, כול־יודע וכול־טוב.
- אם אלוהים כול־יכול, אלוהים יכול למנוע רוע וסבל.
- אם אלוהים כול־יודע, אלוהים יודע על כל רוע וסבל.
- אם אלוהים כול־טוב, אלוהים היה רוצה למנוע כל רוע וסבל מיותרים.
- רוע וסבל מיותר קיימים.
- לפיכך, אל שהוא כול־יכול, כול־יודע וכול־טוב אינו קיים.
הטיעון תקף מבחינה דדוקטיבית: אם ההנחות אמיתיות, המסקנה נובעת מהן בהכרח. הוויכוח, אם כן, נסב על השאלה אם ניתן לערער על ההנחות.
התיאודיציות: ניסיונות הגנה
תיאולוגים ופילוסופים הציעו הגנות רבות — "תיאודיציות" — להסבר מדוע אל טוב עשוי להתיר רוע. נבחן את המרכזיות שבהן.
1. הגנת הרצון החופשי
התיאודיציה הפופולרית ביותר גורסת שאלוהים העניק לבני אדם רצון חופשי, ורצון חופשי מחייב אפשרות ממשית לעשות רע. עולם ובו סוכנים חופשיים ואחראים מבחינה מוסרית ערכי יותר מעולם של בובות שעושות תמיד את הטוב.
בעיות:
- הרוע הטבעי נותר בלא הסבר. הרצון החופשי מסביר רוע מוסרי (רצח, מלחמה, רצח עם). הוא אינו מסביר דבר לגבי רוע טבעי: סרטן ילדים, רעידות אדמה, צונאמי, המוות השחור. אלה אינם נגרמים מבחירות אנושיות. מדוע יתיר אל כול־יכול לילד למות מלוקמיה כדי לשמר את הרצון החופשי האנושי?
- ההגנה מניחה דיכוטומיה כוזבת. אלוהים אמור להיות כול־יכול. האם לא יכול היה אלוהים לברוא ישויות בעלות רצון חופשי ממשי, שמעצם טבען פשוט אינן בוחרות ברוע הרסני? גן העדן מתואר בדרך כלל כמקום שבו קיים רצון חופשי אך איש אינו חוטא. אם הדבר אפשרי בגן העדן, מדוע לא היה אפשרי כאן?
- אלוהים מפר את הרצון החופשי ללא הרף — לפי התיאורים הדתיים עצמם. אלוהים מקשה את לב פרעה (שמות ד', כ"א), שולח חזיונות, ממיר את פאולוס בדרך לדמשק, נענה לתפילות, חולל נסים. אם אלוהים יכול להתערב מבלי להרוס את הרצון החופשי במקרים אלה, מדוע לא לעצור את השואה?
2. תיאודיצית חישול הנפש (איריניאוס / ג'ון היק)
תיאודיציה זו טוענת שהסבל הכרחי להתפתחות מוסרית ורוחנית. מעלות כמו אומץ, חמלה והתמדה מחייבות קיומם של קשיים כדי להתפתח. עולם ללא סבל היה מייצר נפשות רדודות ולא מפותחות.
בעיות:
- היקף הסבל בלתי פרופורציונלי לחלוטין. אין צורך בשואה כדי ללמד חמלה. אין צורך שילד ימות מדלקת קרום המוח כדי לחשל אופי. עצם הכמות והעוצמה של הסבל בעולם עולות בהרבה על כל דרישה חינוכית סבירה.
- בני אדם רבים נשברים מן הסבל ואינם מתעלים בזכותו. טראומה מייצרת פוסט־טראומה, התמכרות וייאוש אובדני באותה תדירות שבה היא מייצרת קדושים. הראיות האמפיריות לסבל כמנגנון אמין לחישול הנפש חלשות.
- בעלי חיים סובלים ללא הרף ואין להם נפש לחשל. איזו התפתחות רוחנית מתרחשת כשמעי צבי נשלפים מגופו בעודו חי? איזו תכלית משרתים הטפילים שהתפתחו במיוחד כדי לחדור דרך עיניהם של ילדים?
3. הגנת הטוב הגדול יותר
אלוהים מתיר רוע מפני שהוא תורם לטוב גדול יותר שאין בכוחנו להשיגו מנקודת מבטנו המוגבלת.
בעיות:
- זו טענה בלתי ניתנת להפרכה. ניתן להסביר כל רוע העולה על הדעת באמצעות פנייה לטוב גדול יותר ובלתי מובן. הגנה שמסבירה הכול אינה מסבירה דבר.
- היא הופכת את אלוהים למפלצת מוסרית לפי אמות המידה הרגילות. רופא שמדביק ילדים במחלה מפני שהדבר יוביל לחיסון שיציל חיים רבים יותר בעתיד אינו ראוי להערצה — הוא פושע. מדוע אלוהים זוכה לפטור מוסרי שאף אדם לא היה זוכה לו?
- היא מפרקת את הכול־יכולות. ישות כול־יכולה אינה מוגבלת להשגת מטרות טובות באמצעים רעים. "הייתי מוכרח להתיר את השואה כדי להביא לטוב גדול יותר" מחייב מגבלה על כוחו של אלוהים שאינה מתיישבת עם התיאיזם הקלאסי.
4. תשובת התיאיזם הספקני
תשובה מודרנית ומתוחכמת (אלסטון, ויקסטרה, פלנטינגה) גורסת שפשוט אין בכוחנו לדעת אם לאלוהים יש סיבות מספיקות להתיר רוע, מפני שיכולותינו הקוגניטיביות מוגבלות מכדי לתפוס את התמונה השלמה.
בעיות:
- זו הודאה בתבוסה, לא תיאודיציה. היא אינה מסבירה מדוע אלוהים מתיר רוע; היא מסבירה מדוע עלינו לחדול מלצפות להסבר. היא מחליפה תיאודיציה בכניעה אינטלקטואלית.
- החרב מחתכת לשני הכיוונים. אם יכולותינו הקוגניטיביות מוגבלות מכדי להעריך את סיבותיו של אלוהים להתיר רוע, הן מוגבלות באותה מידה מכדי להעריך את הטענה שאלוהים טוב מלכתחילה.
- היא מוכיחה יותר מדי. לפי אותו היגיון, אין ביכולתנו להעריך את אופיו המוסרי של שום סוכן שאיננו יכולים לתפוס את מלוא הנמקתו. הדבר היה הופך הערכה מוסרית לבלתי אפשרית וכל הנמקה אתית על אודות אלוהים לחסרת פשר.
הצורה האמפירית
גם אם בעיית הרוע הלוגית אינה מפריכה את קיומו של אלוהים, לבעיה האמפירית עדיין משקל אדיר. השאלה אינה: "האם אפשרי לוגית שלאלוהים יש סיבות להתיר רוע?" אלא: "בהינתן ההתפלגות והאופי הממשיים של הסבל בעולם, האם קיומו של אל כול־יכול, כול־יודע וכול־טוב סביר?"
הבה נשקול:
- ילדים הנולדים עם מחלת טיי־זקס, הסובלים ייסורים נוראים במשך שנתיים עד ארבע שנים ואז מתים.
- 250 מיליון שנות טריפה טרם שהתקיים הומיניד כלשהו — סבל בקנה מידה בלתי נתפס, בלא שום התפתחות מוסרית אנושית שעל הפרק.
- רעידת האדמה בליסבון ב־1755, שהרגה 50,000 בני אדם, רבים מהם בתוך כנסיות ביום כל הקדושים.
- זחלי זבוב הקרום הגדלים בתוך גופם של יונקים חיים.
הסבירות שאל טוב מושלם וכול־יכול תכנן את העולם הזה כאמצעי מיטבי לשגשוג האנושי נמוכה עד מאוד. הסבירות שעולם זה הוא תוצר של תהליכים טבעיים אדישים גבוהה בהרבה.
האל ששורד
מול בעיית הרוע, תיאולוגים נוטים לכווץ את אלוהים בשקט: אלוהים אינו כול־יכול, רק רב־עוצמה מאוד. אלוהים אינו מתערב בהיסטוריה, רק מקיים את חוקי הפיזיקה. אלוהים "סובל עמנו" במקום למנוע את הסבל.
נסיגות אלה עשויות להניב עמדה בת־הגנה מבחינה פילוסופית, אך הן מניבות אל שונה מאוד מזה הנעבד בפועל בבתי כנסת, בכנסיות ובמסגדים — אל הבוקע ימים, מקים מתים, נענה לתפילות, ויש לו תוכנית לכל חיי פרט. אי אפשר לפתור את בעיית הרוע על ידי נטישת האל שיצר את הבעיה מלכתחילה.
סיכום
בעיית הרוע אינה תעלול פילוסופי מחוכם. היא תצפית על אודות המציאות: העולם נראה בדיוק כמו עולם ללא מתכנן רחום. סבלם של החפים מפשע — במיוחד הצעירים מאוד, הזקנים מאוד, ובעלי החיים שאין להם שום תפקיד תיאולוגי בשום סיפור — אינו מתיישב עם האל המתואר במסורות האברהמיות.
כל תיאודיציה או שמסבירה מעט מדי, או שמוכיחה יותר מדי, או שמוותרת בשקט על התכונות החשובות ביותר של האל שעליו היא באה להגן. בעיית הרוע נדונה במשך אלפיים שנה. השתיקה מן העבר השני של הטיעון עודנה מחרישת אוזניים.