דמוקרטיה ייצוגית מתוכננת לגרום לחצי מהמדינה לא לבטוח בממשלתה

חברה זקוקה לכך שאזרחיה יבטחו בממשלתם. זה אינו רגש; זו דרישה תפעולית. המגפה עשתה זאת גלוי לעין: צעד של בריאות הציבור פועל רק אם די אנשים מאמינים שהגוף שמוציא אותו פועל בתום לב, והיכן שהאמונה הזו נעדרה, שום כמות של ראיות לא באה במקומה. אותו דבר נכון לתשלום מסים, לציות לחוקים שאינם נאכפים בכל פינה, לקבלת פסק דין של בית משפט, להתייצבות כשהמדינה מותקפת. ממשלה שאין בוטחים בה חייבת לכפות, וממשלה שחייבת לכפות היא יקרה, שבירה, ובדרך כלל קצרת ימים.

כך שאמון אינו מותרות. הוא נושא משקל. ואני רוצה לטעון שהדמוקרטיה הייצוגית, מעצם תכנונה ולא במקרה, פועלת נגדו.

החצי העימותי

חשבו מה הן בחירות, מבנית. שני צדדים מתחרים, אחד מנצח, המנצח שולט בכולם. זה התכנון, ויש לו תוצאה שאיש לא הכניס לשיעור האזרחות.

ביום שאחרי הבחירות, כמחצית המדינה צפתה זה עתה בצד שהיא רואה כיריבה משתלט על המדינה. לא קואליציה שאינה לרוחה. אויב, מפני שהקמפיין בילה חודשים בלימוד כולם לראות את הצד השני כך, שכן זה מה שמנצח בקמפיינים. המחצית הזו מאמינה עכשיו, בגיבוי מלא של כל מה שנאמר לה, שכוח זר וממאיר מנהל את המדינה.

חוסר אמון בממשלה אינו, לפיכך, תקלה במערכת. הוא התוצר של המערכת, עבור כמחצית האוכלוסייה, בכל מחזור ומחזור. והמחציות מתחלפות, כך שלאורך זמן כמעט כולם בילו שנים באמונה שהמדינה בידי אנשים שרוצים ברעתם.

שימו לב עד כמה זה מוזר. בנינו מנגנון לבחירת ממשלה שתופעת הלוואי שלו היא לאשר, לחלק גדול מהנשלטים, שהממשלה אינה שלהם. ואחר כך אנחנו תמהים למה הם לא לוקחים את החיסון.

החצי הקונסנזואלי

התיקון המובן מאליו הוא לקרב את שני הצדדים זה לזה. אם המפלגות חלוקות רק בפרטים, אם הן נראות כשתי קבוצות של אנשים סבירים בסך הכול שמתקוטטים על השוליים, אז המחצית המפסידה אינה צריכה להרגיש כבושה. הממשלה היא גם שלה, פחות או יותר. מדינות רבות נסחפו לכיוון הזה, וזה אכן מפחית את תחושת השלטון הזר.

אבל ראו מה זה עושה לדרישה האחרת.

אם שתי האפשרויות בפתק כמעט זהות, אז הבחירות מכריעות כמעט בשום דבר. הצבעת הרוב כבר אינה משנה מה יקרה. והרעיון שהעם עומד בהגה, הרעיון שאמור היה לעשות את הממשלה לגיטימית מלכתחילה, מאבד את תוכנו. למה שאשתתף, או שיהיה לי אכפת, או שארגיש שהמדינה שלי, אם בחירתי בין השתיים הייתה בחירה בין שני גוונים של אותה מדיניות?

כך שהאמון בתום הלב של הממשלה עולה, והאמון בטענה שהעם שולט יורד. החלפתם סוג אחד של לגיטימיות באחר.

הפרדוקס

הציבו את שני החצאים זה לצד זה.

ככל שהחלופות רחוקות יותר זו מזו, המחצית המפסידה בוטחת פחות בממשלה. ככל שהן קרובות יותר, הרעיון שהעם שולט בכלל נחלש. אין מצב של החוגה שבו שתי הדרישות מתמלאות. נועו לעבר קיטוב וייצרתם אויבים של המדינה; נועו לעבר קונסנזוס וייצרתם את החשד, הנכון לחלוטין, שההצבעה הייתה תיאטרון.

זו אינה בעיה של המפלגות הנוכחיות, או של התקשורת הנוכחית, או של רמת המרירות הנוכחית. זו תכונה של התכנון: בחרו ממשלה במאבק בין צדדים, ותהיו חייבים או לעשות את הצדדים שונים דיים כדי שלמאבק תהיה משמעות, מה שמנכר את המפסידים, או דומים דיים כדי לא לנכר אותם, מה שמרוקן את המאבק.

כתבתי על מדוע המערכת שואלת מה מנצח ולא מה נכון; זו תמונת הראי, מנקודת מבטו של האזרח. האזרח מתבקש לבטוח במכונה שכל מצב שלה חותר תחת אחת משתי הסיבות לבטוח בה.

מה חומק מהפרדוקס

הפרדוקס חי כולו בתוך המבנה של בחירה-בין-צדדים. הסירו את המבנה הזה והוא מתמוסס.

אילו הציבור היה מכריע בשאלות במקום לבחור שליטים, לא הייתה מחצית מפסידה במובן הרלוונטי. אתם מפסידים בהצבעות מסוימות, כמו שאתם מפסידים בוויכוחים, ומנצחים באחרות; לעולם אינכם נמסרים ליריב לארבע שנים. איש אינו שולט בכם, ולכן אין במי לא לבטוח באופן הזה. ובה בעת התוצאה נובעת בבירור ממה שהרוב רצה באותה שאלה, כך שהטענה שהעם מכריע אינה סיסמה אלא תיאור של מה שקרה זה עתה.

שתי הדרישות מתמלאות בבת אחת, על ידי אותו מנגנון, מפני שהדבר שהעמיד אותן זו נגד זו היה המאבק על השליטה. הסירו את המאבק והאמון חדל להיות פרדוקס ונעשה מה שהיה צריך להיות מלכתחילה: היחס הרגיל של אנשים להחלטות שהשתתפו בהן.