פוליטיקה עוסקת בארגונים, לא באנשים
כמעט כל הפרשנות הפוליטית מתייחסת לחברה כאל אוסף של יחידים. לבוחרים יש דעות, לאזרחים יש אינטרסים, למנהיגים יש אופי, והפוליטיקה היא מה שקורה כשאלה מצטברים. אני חושב שהתמונה הזו שגויה בשורשה, ושהשגיאה מסבירה מדוע כה הרבה מאמץ פוליטי אינו משיג דבר. היחידה שפועלת בפוליטיקה היא הארגון, ותיאוריה שאינה מתחילה שם היא תיאוריה של הדבר הלא נכון.
עשרה אנשים אינם עשרה אנשים
יובל נח הררי מעלה נקודה שברורה מאליה ברגע שנאמרת ומוזנחת בכמעט כל שיחה פוליטית: אם אתם רוצים להשפיע על העולם, התארגנו. עשרה אנשים שהקימו ארגון חזקים לאין ערוך מעשרה יחידים עם אותן דעות, אותם כישרונות ואותה אנרגיה.
הסיבה אינה מיסטית. ארגון יכול לחלק עבודה, להתמיד מעבר לטווח הקשב של כל חבר, לצבור משאבים לאורך זמן, לפעול במקום אחד בזמן שחבריו במקום אחר, ולהציג פנים אחת לעולם. קבוצת יחידים אינה יכולה לעשות אף אחד מאלה באמינות. הארגון הוא טכנולוגיה, באותו מובן שבו הכתב הוא טכנולוגיה, והוא מכפיל את מה שתשומותיו יכולות לעשות.
חשבו על גודל ההבדל. איש אינו מדמיין לבנות 747 על ידי כך שמבקשים מכמה אלפי יחידים מיומנים לתרום כל אחד חלק. איש אינו מדמיין את התשתית של גוגל צומחת ממהנדסים עצמאיים שקרה להם לחלוק מטרה. הדברים האלה בלתי אפשריים בלי ארגון, לא רק קשים יותר. הארגון אינו נוחות המונחת על גבי העבודה; הוא הדבר שמאפשר את העבודה בכלל.
מהיכן מגיע הטוב, ומהיכן הרע
ברגע שאתם רואים זאת, הסתכלו בפנקס.
רוב הטוב בעולם מגיע דרך ארגונים. חיסונים, מערכות מים, אוניברסיטאות, בתי המשפט, רשת החשמל, אספקת המזון. אף אחד מאלה אינו תוצר של מידה טובה אישית. כל אחד הוא תוצר של מבנה שתיאם אלפי אנשים, שרובם מעולם לא נפגשו, לעבר תוצאה שאף אחד מהם לא היה יכול להשיג לבדו.
ורוב הנזק מגיע באותה דרך. מלחמות נלחמות על ידי ארגונים. זיהום בקנה מידה גדול מיוצר על ידי ארגונים. המשבר הפיננסי לא היה אוסף של החלטות אישיות רעות; הוא היה ארגונים שעשו את מה שמבניהם תגמלו. כתבתי על מדוע תאגידים בוגדים במקום שיחידים משתפים פעולה, והטיעון שם חל באופן כללי: הארגון הוא הדבר בעל הכוח, ולכן הארגון הוא הדבר שעושה את הנזק.
היחיד, לטוב או לרע, הוא פשוט מנוף קטן מדי. זה אינו שיפוט מוסרי על יחידים. זו תצפית על היכן נמצא הכוח.
השגיאה שזה חושף
הנה מה שנובע, וזה לא נוח לרוב הפעילות הפוליטית.
מאמץ שמכוון לשנות את דעתם של יחידים הוא, עם יוצא מן הכלל אחד, ברובו מבוזבז. שכנוע בוחר משנה קול אחד במערכת שבה קולות מצטברים לבחירה בין שני ארגונים. שכנוע אזרח לצרוך אחרת משנה צרכן אחד מול שוק שמעוצב על ידי חברות. שכנוע חייל שמלחמה שגויה אינו משנה דבר בצבא.
היוצא מן הכלל הוא יחידים העומדים בראש ארגונים. שר, מנכ"ל, נשיא אוניברסיטה, מנהיג מפלגה. את האנשים האלה שווה לשכנע, לא מפני שהם טובים או חכמים יותר, אלא מפני שהם יושבים בנקודה שבה כוחו של ארגון מכוון. גם אז, כפי שטענתי על מחיר החירות של הטיפוס, מרחב הפעולה שלהם צר משהוא נראה — אבל הוא אמיתי, וזהו מרחב הפעולה האישי היחיד במערכת שמזיז משהו.
כל השאר הם חברים, וחברים אינם מנווטים. מה שאומר שאם אינכם בראש ארגון ואתם רוצים להשפיע על העולם, המשימה הראשונה אינה לשכנע מישהו. היא לבנות או להצטרף לארגון שיכול לפעול. הררי צודק, והמשמעות היא שרוב מה שנחשב למעורבות פוליטית — הוויכוח, הפוסט, הדעה המוחזקת בתוקף — הוא תחביב.
מדוע אנחנו מתנגדים לראות זאת
שתי סיבות, אני חושב.
הראשונה היא שאנחנו חווים את עצמנו כיחידים ומעניקים את הנימוס הזה לכל אחד אחר. נראה ברור מאליו שהחברה עשויה מאנשים מפני שאנחנו אנשים ואנחנו יכולים לראות אותם. ארגונים הם הפשטות; אי אפשר להצביע על אחד. אבל אי אפשר להצביע גם על הכבידה, והיא עושה את רוב העבודה.
השנייה היא שהתמונה האינדיבידואלית מחמיאה. היא אומרת שדעתכם חשובה, שקולכם נספר, שבחירותיכם מעצבות את העולם. התמונה הארגונית אומרת שאלא אם אתם מאורגנים אתם צופים מהצד, ושהישויות שבאמת מתחרות על השליטה בחייכם הן מבנים שאינכם שייכים להם ואינכם יכולים לפנות אליהם. זה דבר שקשה יותר להאמין בו, והוא נכון.
מה פוליטיקה נכונה הייתה חוקרת
אם היחידה היא הארגון, אז שאלות הפוליטיקה הן שאלות על ארגונים. איך הם נוצרים? מה מבניהם בוררים? מדוע הם מתמידים מעבר לתועלתם? באילו תנאים הם משתפים פעולה זה עם זה, ובאילו תנאים הם בוגדים? איך חברה שומרת על אלה שהיא זקוקה להם ומגבילה את אלה שאינה זקוקה להם?
אלה אינן השאלות שתשמעו בתוכנית פוליטית, שתדון באדם. אלה השאלות שכל מי שבאמת רוצה לשנות משהו היה נדרש לענות עליהן. העובדה שהן נשאלות כה לעיתים רחוקות היא, לדעתי, הראיה הברורה ביותר שרוב הדיון הפוליטי אינו עוסק בשינוי דבר. הוא עוסק ביחיד, מפני שהיחיד הוא מי שצופה.