חוק שמכריח את בית המחוקקים לענות על שאלה אחת כל חודשיים

הנה הצעה שאינה דמוקרטיה ישירה, אינה דורשת מאיש לוותר על כוח, ועדיין הייתה משנה את המערכת הפוליטית יותר מרוב הרפורמות שבאמת נדונות.

כל חודשיים, שאלת הכן-או-לא שהמספר הרב ביותר של אזרחים הצביע לשאול מוצגת בפני בית המחוקקים, וכל חבר חייב לענות עליה, לפרוטוקול, בהצבעה.

זה כל החוק. הציבור אינו מכריע דבר. שום מדיניות אינה משתנה כתוצאה מהתשובה. השאלה פשוט נשאלת, ואי אפשר להתחמק ממנה.

השאלות שאנשים היו שואלים

נסו לדמיין מה היה עולה. איני צריך לנחש קשה במיוחד, מפני שאלה השאלות שהציבור כבר שואל ושהמערכת כבר מסרבת לשמוע.

• האם מקובל ששירותי הביטחון אוספים את המידע שהם אוספים על אזרחים?
• האם עלינו להמשיך למכור נשק למשטרים המענים את בני עמם?
• האם חלוקת העושר הנוכחית בסדר כמות שהיא?
• האם פוליטיקאים מושפעים יותר מכסף מאשר ממה שנכון?
• האם אלוהים קיים?

הביטו במה שמשותף להן. כל אחת היא שאלה שהרשות המבצעת ובית המחוקקים היו מעדיפים שלעולם לא ייאלצו לענות עליה בפומבי. חלקן שאלות ששתי המפלגות הגדולות מסכימות עליהן בשקט והיו מעדיפות שהבוחרים לא ישימו לב. חלקן שאלות שבהן התשובה הכנה אינה ניתנת לאמירה והלא-כנה ניתנת לבדיקה. האחרונה היא שאלה שלכל חבר בית יש תשובה עליה ואיש לא היה מעמיד להצבעה, ואני כולל אותה מפני שאי-הנוחות שהיא מייצרת היא הנקודה.

מדוע לשאול אינו כלום

ההתנגדות ברורה: הצבעה שאינה מחייבת איש היא תיאטרון. אני חושב שזה שגוי, משלוש סיבות.

היא מסיימת את אפשרות השתיקה. הכלי החשוב ביותר שיש לגוף ייצוגי אינו שקר אלא אי-מענה. השאלות הגדולות נשמרות מחוץ לסדר היום, וסדר היום נשלט על ידי האנשים המרוויחים מהיעדרן. טענתי בעבר שמוסד יכול לשרוד את רצונו המבוסס של הציבור להיפטר ממנו פשוט מפני שאיש בעל כוח לעולם אינו צריך לומר, לפרוטוקול, שעליו להישאר. החוק הזה מסיר את המפלט הזה, שאלה אחת בכל פעם.

היא מפיקה רשומה. משעה שכל חבר הצביע על השאלה אם מכירות נשק לדיקטטורות צריכות להימשך, העמדה קיימת. אפשר לצטט אותה בבחירות הבאות. אפשר להשוות אותה לתרומותיו של החבר. אפשר להשוות אותה למה שהחבר אמר לקהל אחר. היום פוליטיקאי יכול להחזיק בכל העמדות על שאלה בבת אחת, מפני שמעולם לא נאלץ להחזיק באף אחת. הצבעה מתועדת מקריסה את הסופרפוזיציה.

היא חושפת את הפער בין הבית לציבור. הציבור בחר בשאלה מפני שרצה תשובה, וברוב המקרים תשובת הציבור אינה מוטלת בספק. כשהבית מצביע אז בכיוון האחר, או נחלק לפי קווים שאין להם דבר עם השאלה, המרחק בין נציגים למיוצגים נמדד ומתפרסם, כל חודשיים, על ידי הנציגים עצמם.

מה זה היה עושה למפלגות

מערכת המפלגות רצה על חבילות: אתם מצביעים לחבילה שהרכיב מישהו אחר, והחבילה לעולם אינה צריכה להגן על עצמה פריט אחר פריט. כתבתי על כך שזה מאלץ כל דיון לגובה שבו אי אפשר לומר שום דבר נכון.

שאלת חובה פורצת את החבילה. היא שואלת על דבר אחד. חבר שבילה קריירה בהיותו בעד הסביבה ובעד צמיחה, בעד ביטחון ובעד פרטיות, בעד האיש העובד ובעד התורם, חייב עכשיו לבחור צד אחד של שאלה אחת, ועמיתיו חייבים לעשות את אותו הדבר, וההצבעות לא יסתדרו לפי המפלגה. הציבור היה מגלה, שש פעמים בשנה, שהחבילות שנמכרו לו אינן תואמות לדבר שהחברים באמת מאמינים בו.

התגלית הזאת היא תחילת הסוף של פוליטיקת החבילות, והיא אינה דורשת שום שינוי באופן שבו מישהו נבחר.

מה זה לא היה עושה

אני רוצה להיות כן לגבי המגבלות, מפני שההצעה צנועה וצניעותה היא הטיעון בעדה.

היא לא הייתה עוצרת מכירות נשק. היא לא הייתה מחלקת דבר מחדש. היא לא הייתה מונעת מהרשות המבצעת לעשות את ההפך ממה שהבית אמר זה עתה. היא אינה דמוקרטיה ישירה, וכל מי שהיה קורא לה כך היה שוגה.

היא מכשיר לחילוץ מידע ממערכת שנבנתה כדי למנוע אותו. הציבור היה לומד, באמינות ובחזרה, היכן עומדים נציגיו בשאלות שהציבור הכי מתעניין בהן, והנציגים היו לומדים שימי העמידה בשום מקום נגמרו.

מדוע אני חושב שזה הצעד הראשון הנכון

דמוקרטיה ישירה אמיתית, הכרעה בשאלות ולא בחירת אנשים, מבהילה אנשים. הם מדמיינים את הציבור מצביע לבטל מסים או להוציא מישהו להורג ביום שלישי. אני חושב שהפחד שלא במקומו, אבל אני גם חושב שלא מתווכחים אותו אל מחוץ לקיום, ורפורמה שתלויה בניצחון בוויכוח ההוא קודם היא רפורמה שמחכה לנצח.

ההצעה הזאת מדלגת על הפחד. דבר אינו מוכרע על ידי הציבור. הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שבית המחוקקים מובך שש פעמים בשנה. ובמהלך המבוכה הוא היה מלמד את האוכלוסייה שני דברים שאין לה כיום דרך ללמוד: מה נציגיה באמת חושבים, וכמה מעט זה קשור למה שהאוכלוסייה חושבת.

אוכלוסייה שלמדה את שני הדברים האלה תבקש את השאר בעצמה. זה חצי הדרך, וזה החצי שעושה את העבודה.