"חסרה לך נקודת המבט של אלוהים" הוא תירוץ-לכול, ותירוצים-לכול חסרי ערך

לבעיית הרוע יש תשובה אפולוגטית סטנדרטית. אין לכם את נקודת המבט של אלוהים, ולכן אינכם יכולים לראות מדוע רעות מסוימות הכרחיות. הוא מאזן טובות מול רעות בפנקס שאינכם מצוידים לקרוא, ומה שנראה מיותר מבפנים אינו מיותר מבחוץ.

יש שלושה דברים פגומים בכך, וכדאי להפריד ביניהם מפני שהם נכשלים ברמות שונות.

זה בלתי ניתן להבחנה מאדישות

המצב המתואר — סבל לכאורה, הצדקה נסתרת — נראה בדיוק כמו יקום שפשוט טוחן אנשים. וזה מה שהברירה הטבעית חוזה ממילא: אורגניזמים מתחרים, רובם מתים, ושום דבר אינו מסודר לטובת איש.

אין תצפית שמפרידה בין שתי ההשערות. כל מקרה של סבל מתיישב עם שתיהן. אז כיצד אבחין בין "לאלוהים יש סיבות שאין לי גישה אליהן" לבין "אין סיבות"? באילו ראיות אבחין אי פעם בין האל האכפתי-אך-בלתי נחקר לבין הנעדר?

אם שום תצפית אפשרית אינה מפרידה ביניהם, הטענה אינה עושה עבודה. זהו סיפור שהוסף על גבי העובדות, והוא בדיוק הסיפור שהייתי ממציא אילו רציתי להרגיע את עצבי ולהגן על המשאלה שלסבל יש משמעות.

בני אדם כבר עשו את מה שאלוהים כביכול לא יכול היה

זו ההתנגדות שאני מוצא כמכרעת באמת, והיא אינה דורשת שום פילוסופיה.

בכחמש מאות שנה, בני אדם גילו את גורמי המחלות המידבקות, פיתחו אנטיביוטיקה, פענחו תברואה, והורידו את תמותת התינוקות בסדר גודל. עשינו זאת ללא שום ידע מיוחד, מנקודת בורות כמעט מוחלטת, בעזרת אינטליגנציה רגילה שיושמה בעקביות.

אז העמדה מחייבת שיצור בעל כוח וידע בלתי מוגבלים לא היה יכול לעשות את מה שאנחנו עשינו — או שיכול היה, ובחר שלא, מסיבות שחייבות להישאר נסתרות.

שקלו למה זה מחייב אתכם. כל מי שמת מזיהום לפני הפניצילין — הילדים במיוחד, והיו מספר עצום של ילדים — היה הכרחי. מותם שירת מטרה שלא ניתן היה לשרת אחרת, בידי יצור שיכול היה פשוט לחשוף את תורת החיידקים בכל נקודה באלפי השנים שקדמו לכך ולא עשה זאת.

אם בני אדם רגילים יכלו לשפר את המצב כל כך ובמהירות כזו, אל היה יכול למנוע כמות עצומה של סבל ללא כל מחיר. ההסבר אינו הסבר. הוא תירוץ, והוא מבקש ממני לקבל שהתרופה נמנעה בכוונה.

הצורה היא החלק הפוסל

ההתנגדות השלישית היא הכללית ביותר, והיא חלה על משפחה שלמה של טיעונים.

"חסרה לך נקודת המבט" מתרץ הכול. התנ"ך נקרא כאילו חובר בידי אנשים מתקופה מסוימת עם דאגות אותה תקופה? אינכם מצוידים לתפוס את אלוהותו. התפילה לא נענתה? אינכם רואים את התבנית הגדולה. הדוקטרינה סותרת את התצפית? נקודת המבט שלכם מוגבלת.

טיעון שחל בכל מקום אינו מבחין בשום מקום. הוא אינו יכול להבחין בין מקרה טוב לגרוע, מפני שמעולם לא היה רגיש למקרה מלכתחילה — זהו ממס רב-תכליתי שממוסס כל התנגדות באותה קלות.

וטיעון שלעולם אינו יכול להיכשל אינו טיעון. זהו סירוב לקיים את השיחה, מנוסח כך שיישמע כענווה.

מדוע זה גרוע מאי-הפרכה

כתבתי בעבר שאי-הפרכה היא חולשה ולא חוזק — שטענה המתיישבת עם כל תצפית אפשרית אינה אומרת דבר.

הגנת נקודת המבט היא מקרה ספציפי ומטריד יותר, מפני שהיא מופעלת באופן סלקטיבי. איש אינו מפעיל אותה כשהראיות נוחות. שום מאמין, למשמע החלמה, אינו אומר שחסרה לנו נקודת המבט לדעת אם היא הייתה באמת טובה. המגבלה על השיפוט האנושי מתגלה בדיוק ברגע שהשיפוט האנושי מחזיר פסק דין לא רצוי, והיא נשכחת מיד לאחר מכן.

הסלקטיביות הזו היא הסימן. ענווה אפיסטמית אמיתית הייתה חלה בשני הכיוונים. זו פועלת תמיד רק לכיוון אחד.