"אל תשאל אותי על הפוליטיקה שלי" הוא איך שמערכות פושטות רגל מגינות על עצמן

כיצד תדעו שאידיאולוגיה פוליטית הפכה לדומה לדת? ראו כיצד כל אחת מגינה על עצמה. ההגנות זהות, והזהות אינה מקרית.

הגרסה הדתית

דתות אומרות: אמונותיי פרטיות, ואינך אמור לשאול עליהן.

שימו לב היכן העמדה הזו מופיעה. היא אינה מאומצת באופן אחיד — היא מאומצת בדיוק היכן שאי אפשר להגן על האמונה. איש אינו אומר "אל תשאל אותי" על טענה שהוא יכול לתמוך בה. המהלך הוא דרך להימנע מוויכוח ולא להפסיד בו, והכרזת העניין כפרטי היא האופן שבו ההימנעות הופכת מכובדת.

הגרסה הפוליטית

אותו דבר קורה עם פוליטיקה, ובארצות הברית זה נפוץ מספיק כדי להיות נורמה חברתית: דעות פוליטיות הן פרטיות, ולשאול עליהן זה גס רוח.

אבל זה סותר את כל התיאוריה של המערכת.

ממשל ייצוגי אמור לעבוד באמצעות ויכוח. עמדות מוצגות, נבחנות, מוגנות ומתוקנות בפומבי, וההסדר שנוצר לגיטימי מפני ששרד את התהליך הזה. זהו הסיפור שהמערכת מספרת על עצמה, וזהו מקור כל סמכות שהיא תובעת.

עכשיו שאלו כיצד כל זה עובד אם אסור לשאול אנשים מה הם חושבים, ואיש אינו מציע עמדה מיוזמתו. אינכם יכולים לקיים את הוויכוח שעליו נשענת הלגיטימיות של המערכת. המנגנון שאמור היה להצדיק את התוצאה נותק בשקט, וכל המעורבים מנומסים בעניין.

זהו מסמר נוסף בהצדקה התיאורטית לאופן שבו אנו מנהלים את עצמנו.

התדירות היא המדידה

הנה החלק המועיל, מפני שהוא נותן לכם אבחון.

ככל שחסידי עמדה נסוגים לעיתים קרובות יותר ל"אל תשאל אותי", כך העמדה פשטה רגל יותר. זה עובד כמדד כללי. הוא חל על דתות, על מפלגות, על מסמכי ערכים תאגידיים, ועל כל גוף אמונה שיש לו חסידים.

עמדה שאפשר להגן עליה מוגנת, מפני שהגנה עליה מהנה ומועילה. עמדה שאי אפשר נעטפת בנורמת פרטיות, והנורמה נאכפת חברתית ולא נטענת.

מדוע זה נפוץ כל כך בפוליטיקה האמריקאית

כדאי להסביר את המקרה הספציפי, מפני שהאבחון מצביע לאנשהו.

שתי המפלגות תפלות כל כך — קפה אמריקאי, ללא טעם — ומחויבות לעיתים כה רחוקות למשהו ספציפי, עד שההבדלים ביניהן קלים ולא מעניינים. קשה באמת להגן על אחת מול השנייה, מפני ששתיהן לא רציניות באותם אופנים.

אז אנשים מאמצים את ההגנה. וההשלמה הבלתי נאמרת של "אל תשאל אותי על הפוליטיקה שלי" היא: מפני שאין לי דרך להגן עליה, ואינני באמת יודע מדוע אני כזה ולא אחר.

זהו אינו כישלון של היחידים. זה מה שקורה כשמערכת מציעה שתי חבילות, שהורכבו בידי אנשים אחרים, הנבדלות בעיקר במיתוג — ואז מבקשת מאזרחים להזדהות עם אחת מהן. נורמת הפרטיות היא תגובה רציונלית לכך שנמסרה לכם עמדה שאי אפשר להגן עליה ונאמר לכם שזו הזהות שלכם.