הלוגותרפיה של פרנקל מתחמקת מהסתירה שהיא אמורה להתמודד איתה

הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל גורסת שהמשמעות היא הדרך החוצה מייאוש. מצאו משמעות — כולל משמעות בתוך הסבל — ותוכלו לשאת כמעט כל דבר. זו עמדה רצינית, שפותחה בתנאים שמזכים אותה בכבוד, והיא בבירור עוזרת לאנשים.

אני עדיין חושב שהיא מתחמקת מן הבעיה המרכזית, וההתחמקות זהה לזו שהדת עושה.

הפגם

המדע אינו מראה לנו משמעות. אין תכלית כתובה ביקום, אין תפקיד שהוקצה לנו, אין דבר שלמענו קיימים חיינו בשום מובן חיצוני לנו. זו העמדה הנטורליסטית הסטנדרטית ואני מחזיק בה כנכונה.

אז כיצד המרשם עובד?

פרנקל צודק שאספקת תכלית לאדם מרימה אותו מדיכאון. התצפית הקלינית מוצקה. אבל הביטו במה שקורה: אנחנו מייצרים משמעות ואז מנפחים את חשיבותה הרבה מעבר למה שהיא.

התכליות שאנו מקצים לעצמנו צנועות — פרויקט, מערכת יחסים, מלאכה, חובה. במסגרת שהיקום מציג בפועל, הן אינן משנות. להתייחס אליהן כאילו כן אינו גילוי. זו בדיה מועילה, והטיפול עובד בכך שהוא עוזר למטופל להחזיק בה חזק יותר.

הסתירה שעלינו לחיות בתוכה

אינני חושב שזה הופך את הבדיה לנמנעת. זה מה שהופך אותה למעניינת ולא רק לביקורת.

עלינו במובן מסוים לרמות את עצמנו — לנפח את חשיבותנו — ובו-זמנית לזכור ששום חשיבות כזו אינה קיימת. שתי המחציות נדרשות. השמיטו את הראשונה ותקבלו שיתוק. השמיטו את השנייה ותקבלו דת.

זהו התנאי האנושי בפועל, ואני חושב שיש להתייצב מולו ישירות ולא ליישב אותו. זו אינה חידה עם פתרון; זה מתח שיש להחזיק.

מדוע ההתחמקות נכשלת

והנה התנגדותי ללוגותרפיה כשיטה.

כדי להימלט מייאוש באמת, יש להתעמת עם הסתירה ולא להחליק אותה. הדת מחליקה אותה באספקת משמעות חיצונית — התכלית אמיתית, הוקצתה בידי אלוהים, ואין מעורבת בה רמייה עצמית. הלוגותרפיה מחליקה אותה באופן עדין יותר: היא מספקת משמעות בלי לומר ממש שהמשמעות מיוצרת.

רמייה עצמית אינה מחזיקה. היא צפה. ואני משער שדווקא הידיעה המודחקת הזו — ההכרה החלקית בכך שהתכלית הומצאה — היא שמתפרצת מאוחר יותר כדיכאון וקרוביו. אפשר לרמות את עצמכם זמן מה. אצל חלק מן האנשים זה נשבר, וזה נשבר גרוע יותר בגלל שהודחק במקום שהוכר.

להיות הוגן כלפי פרנקל

הגרסה הכנה של ההתנגדות חייבת להודות במשהו.

הלוגותרפיה כן מכירה בכך שהמשמעויות מוקצות-עצמית. פרנקל מפורש בכך שמשמעות נמצאת או נבחרת ולא מתקבלת, וזה הבדל אמיתי מן הדת — היא יוצאת מפחות הנחות שקריות ואינה דורשת להאמין בשום דבר לא נכון על היקום.

מה שהיא אינה מכירה בו הוא שחלק ניכר מן הסבל נובע מכך שהן מוקצות-עצמית. המטופל שיודע למחצה שתכליתו היא המצאתו שלו נמצא בעמדה שונה מזה שמאמין שהיא נמסרה לו, והטיפול אינו מטפל בהבדל הזה. הוא מתייחס למשמעות המיוצרת כאילו הייתה פשוט משמעות.

היא טובה יותר מדת. היא חולקת את המבנה.

מה הייתי רוצה במקום

גישה שאומרת בפשטות: אין משמעות, תצטרכו לייצר אחת, זו שתייצרו תהיה שרירותית באמת, ותצטרכו להחזיק בה בכל זאת — בידיעת כל זה.

זה נשמע קשוח יותר ואני חושב שזה למעשה עדין יותר, מפני שזה אינו דורש להחזיק במשהו נגד הראיות. מה ששובר אנשים אינו היעדר התכלית הקוסמית. זה המאמץ שלא לשים לב שהיא נעדרת בעודך תלוי בהעמדת הפנים שאינה.