חוק ללא מסורת וללא סמכות

מדוע שמישהו יציית לחוק? הניחו לרגע את השוטר בצד ושאלו מה גורם לחוק להיות ראוי לציות. הפילוסופיה של המשפט הפיקה תשובות ארוכות, אבל התשובות המעשיות שחברות משתמשות בהן בפועל מסתכמות בארבע.

חוק מקוים מפני שהוא בשימוש זמן רב: מסורת. מפני שמי שהיה רשאי לתת אותו נתן אותו: סמכות. מפני שהוא עובד במקום אחר והעתקנו אותו: דוגמה. ומפני שהוא צודק: צדק.

כל חוק נשען על תמהיל שונה של הארבע. האיסור על רצח נשען על צדק ואינו זקוק לדבר מלבדו. חוקי המס נשענים על סמכות, שכן איש אינו חושב ששיעור מס מסוים הוא צודק. חוקי התנועה נשענים על דוגמה, שכן אנחנו נוהגים בצד שכולם נוהגים בו. וחלק גדול מהחוק נשען על מסורת בלבד, כלומר מקוים מפני שקוים.

הטיעון בזכות המסורת

הטיעון בזכות מתן רוב המשקל למסורת ולסמכות הוא טיעון רציני, ואני רוצה להציג אותו לפני שאטען נגדו.

חוקים שמשתנים כל הזמן נראים שרירותיים. חוק שנראה שרירותי מאבד את אחיזתו: אנשים מפסיקים להרגיש שהוא מחייב אותם, ומתחילים להתייחס אליו כמכשול שיש לעקוף. יציבות אינה אפוא קישוט על מערכת המשפט. היא חלק ממה שגורם למערכת לעבוד בכלל.

זה נכון. זה גם שגוי, בדרך שבה טיעונים על יציבות שגויים בדרך כלל: הם מתארים אופק קצר ומתחזים לתמונה כולה.

הביטו בכל מערכת משפט לאורך זמן ארוך דיו ותמצאו שינויים עצומים. העבדות הייתה חוקית ואחר כך לא. נשים לא יכלו להחזיק ברכוש ואחר כך יכלו. הומוסקסואליות הייתה פשע ואחר כך לא, ואחר כך הורחבו אליה הנישואים. החברה היא דבר דינמי, המוסר שלה נע, והחוק עוקב אחריו, תמיד באיחור ותמיד אחרי מאבק. היציבות שהמסורת מספקת היא אמיתית, והיא יציבות במקום הלא נכון: היא מייצבת את החוק בדיוק ברגעים שבהם החוק נשאר מאחור.

מי מרוויח מהעיכוב

הנה החלק שאמור לעורר בכם חשד כלפי מסורת וסמכות כמקורות לחוק.

הן אינן ניטרליות. חוק שמקוים מפני שהוא ישן, או מפני שמישהו בעמדת כוח נתן אותו, הוא חוק שאפשר להגן עליו בלי לדון לעולם בשאלה אם הוא טוב. וזו בדיוק ההגנה שאתם צריכים אם החוק מועיל לכם ואינכם יכולים לומר זאת בקול.

מיעוטים בעלי כוח השתמשו בכך מאז שיש חוקים. בעל הקרקע מגן על סדרי הקניין מפני שהם עתיקים. הגילדה מגנה על הרישוי שלה מפני שהכתר העניק אותו. הכמורה מגנה על הפטורים שלה מפני שהם תמיד היו שם. בכל מקרה הסיבה האמיתית להגנה היא התועלת, והסיבה המוצהרת היא המסורת, והמסורת מרחיקה את השינוי הנחוץ במשך עשורים או מאות שנים.

מסורת וסמכות הן מקורות ההצדקה המשפטית שאינם דורשים הצדקה, וזו בדיוק הסיבה שהנהנים מחוקים רעים מעדיפים אותם.

מה דמוקרטיה ישירה מודה בו

תחת דמוקרטיה ישירה משתנה משהו שלדעתי אינו זוכה להערכה מספקת, והוא אינו שינוי בחוק מסוים. הוא שינוי במה שאנחנו מודים בו לגבי החוק בכלל.

אנחנו מודים שחוקים הם החלטות. לא תגליות, לא ירושות, לא פקודות מלמעלה: החלטות שחברה קיבלה באמצעות מנגנון פוליטי, שיכלה לקבל אחרת ויכולה לקבל אחרת שוב. איש אינו יכול לטעון שחוק הגיע ממקום אחר מלבדנו, מפני שכולם ראו אותנו מחוקקים אותו.

ברגע שמודים בזה, המסורת והסמכות מאבדות את רוב כוחן כנימוקים. אי אפשר לומר שחוק חייב לעמוד מפני שהוא ישן כשכולם יודעים שהוא עומד מפני שהצבענו בעדו בשנה שעברה. אי אפשר לומר שהוא חייב לעמוד בזכות מי שנתן אותו כשהאנשים שנתנו אותו הם האנשים שמתבקשים לקיים אותו. מה שנותר הוא שני המקורות האחרים: האם זה עובד במקום אחר, והאם זה צודק. אלה השניים שתמיד היו הישרים.

התוצאה היא מערכת משפט דינמית יותר. חוקים משתנים בתדירות גבוהה יותר ובקלות רבה יותר. לא אתחזה לכך שאין לזה עלויות; הטיעון בזכות היציבות שלמעלה נכון בחלקו. אבל אני טוען שהרווחים עולים עליהן, והרווח הגדול ביותר הוא זה שתואר בסעיף הקודם: מיעוט שרוצה לשמור חוק רע מפני שהוא מרוויח ממנו אינו יכול עוד להסתתר מאחורי גילו של החוק או דרגתו של מחברו. הוא חייב לטעון שהחוק צודק, מול האנשים שהחוק אינו צודק כלפיהם.

האם אנשים יכבדו חוקים שרירותיים

ההתנגדות הברורה: אם כולם יודעים שהחוק הוא פשוט החלטה שקיבלנו, האם מישהו יכבד אותו? הסירו את ההילה של המסורת ושל הסמכות האלוהית או הריבונית, ומה נשאר שיגרום לאנשים לציית?

התשובה היא כן ולא, ושני החצאים חשובים.

כן, כבוד מסוג אחד יורד. אנשים לא ירגישו שהחוק קדוש, מפני שידעו שאינו כזה. איש אינו חש יראה מול כלל שעזר לכתוב.

אבל כבוד מסוג אחר עולה, והוא הסוג שמייצר בפועל ציות. אנשים מקיימים הסכמים שהיו צד להם. כלל שהייתה לכם יד בעשייתו הוא כלל שאתם מרגישים מחויבים לו, לא מפני שהוא קדוש אלא מפני שהוא שלכם, והפרתו היא הפרת המילה שלכם. זו קשירה חזקה יותר מיראה, והיא זמינה רק לאנשים שהשתתפו בפועל.

דיבידנד היושר

הנקודה האחרונה היא זו שהכי חשובה לי.

אנחנו כבר מתייחסים לחוקים כדברים שעשינו. אנחנו מבטלים אותם, מתקנים אותם, מפרשים אותם מחדש ומניחים להם לפקוע. אפילו החוקים שטוענים למקור קדוש נערכים בחופשיות בידי כל דור שיורש אותם, וכולם יכולים לראות זאת קורה. הטענה שהחוק יורד ממסורת או מסמכות אינה תיאור של איך החוק עובד. היא סיפור שאנחנו מספרים כדי שחוקים מסוימים יחמקו מבחינה.

דמוקרטיה ישירה מפסיקה לספר את הסיפור. היא אומרת בקול את מה שתמיד היה נכון: אלה הכללים שלנו, אנחנו עשינו אותם, ונעשה אותם מחדש כשיפסיקו להיות צודקים. זה פחות מלכותי מהתמונה הישנה. זה גם ישר, וטענתי במקום אחר שפיזור ההחלטות מייצר תוצאות טובות יותר מריכוזן. החוק אינו חריג. אולי הוא המקרה הברור ביותר.