משטר חלש אינו יכול להחזיק את החוזה החברתי

בכל מדינה יש מיעוטים שהיו מעדיפים לא להיות בתוכה לגמרי. לא מיעוטים שרוצים לעזוב, שזו בעיה אחרת ופשוטה יותר, אלא מיעוטים שרוצים להישאר בתוך הגבולות, לשאוב מהמשאבים המשותפים, ולנהל את ענייניהם לפי כלליהם שלהם. בתי ספר משלהם. בתי דין משלהם, פורמליים או לא. גרסה משלהם למה שנכון ולמה שהם חיים טובים.

הקהילות החרדיות בישראל הן הדוגמה שאני מכיר היטב. כמה קהילות מהגרים באירופה מציגות דגם דומה. יש אחרות, והדגם אינו מוגבל לדת או לאזור. העובדה המבנית זהה בכל מקרה: קבוצה בתוך המדינה ניהלה משא ומתן על יציאה חלקית מהחוזה החברתי, והמדינה הניחה לה.

אני רוצה להיזהר כאן, מפני שהנושא הזה מושך כתיבה מכוערת. הטיעון שאני מעלה אינו על ערכה של קבוצה כלשהי, ואינו שהקבוצות הנדונות מתנהגות רע. הן מתנהגות בדיוק כפי שכל קבוצה מתנהגת כשמציעים לה עסקה: הן לוקחות אותה. הטיעון הוא על השאלה מדוע העסקה מוצעת בכלל.

מדוע העסקה מוצעת

משטר ייצוגי הוא חלש. טענתי זאת בצורות שונות בבלוג הזה, והנה צורה נוספת.

המשטר שולט באמצעות מספר קטן של נבחרים שזקוקים לקואליציות כדי לעשות דבר. מיעוט מאורגן היטב עם דרישות ברורות וקול ממושמע הוא הדבר היקר ביותר שמשטר כזה יכול להחזיק לצדו, ומחיר התמיכה שלו הוא אוטונומיה: הניחו לבתי הספר שלנו, הניחו למוסדות שלנו, תקצבו אותנו, ואל תשאלו מה אנחנו מלמדים.

אז המשטר משלם. לא מתוך סובלנות, שזה הסיפור שהוא מספר, אלא מתוך צורך. והוא משלם שוב בכל בחירות, מפני שהצורך אינו נעלם. במשך עשורים היציאה החלקית הופכת קבועה, מוסדות הקהילה גדלים, וגדל דור שמעולם לא היה בתוך החוזה לגמרי ואין לו סיבה להרגיש מחויב לו.

חולשת המשטר היא הסיבה. האוטונומיה של המיעוט היא התוצאה. הפכו את השתיים ותקבלו את הגרסה הרגילה וחסרת תום הלב של הטיעון הזה, שבה המיעוט הוא הנבל. הוא אינו כזה. הוא שחקן רציונלי מול משטר שאינו מסוגל לומר לא.

מדוע זה מחליש את הדמוקרטיה

הנזק אינו בכך שקהילה חיה אחרת. קהילות שחיות אחרת הן רוב מה שחברה חופשית קיימת בשבילו.

הנזק ספציפי. מדינה שאזרחיה מתחנכים בכמה תמונות עולם בלתי מתיישבות, שחלקן מלמדות שעקרונות היסוד של המדינה עצמה אינם לגיטימיים, היא מדינה שמאבדת בהדרגה את הקרקע המשותפת שמוסדותיה עומדים עליה. הליכים דמוקרטיים מניחים שרוב האנשים מקבלים את ההליכים. כשחלק גדל והולך מתחנך לראות בהם כפייה זרה שיש לעקוף, ההליכים עדיין פועלים, אבל הם פועלים על בסיס מתכווץ.

במקרה הקיצוני, שאינו היפותטי בכל מדינה, החלק הופך גדול דיו לשנות את המשטר מבפנים. דמוקרטיה שהניחה לעצמה להתחלק למערכות ערכים יכולה להיבחר להיות משהו שאינו עוד דמוקרטיה, בידי אנשים שמעולם לא למדו מדוע הייתה כזו. זו תהיה קטסטרופה, וזו קטסטרופה שמגיעה בנימוס, פטור אחד בכל פעם.

איך נראה כוח

דמוקרטיה ישירה חזקה מדמוקרטיה ייצוגית במובן הספציפי שחשוב כאן: אין את מי לקנות.

תחת ייצוג, המיעוט מפיק אוטונומיה במכירת קולותיו למי שישלם, ותמיד יש מי שצריך לשלם. תחת החלטה ישירה, השאלות מובאות לציבור כולו, ולציבור אין קואליציה להחזיק. הוא יכול להחליט שכל ילד במדינה לומד את אותה ליבה: איך המדינה פועלת, איך ידע מתבסס, מה הכללים המשותפים. הוא יכול להחליט שכסף ציבורי קונה תקנים ציבוריים. והוא יכול להחליט זאת בלי העסקנות שעושה זאת לבלתי אפשרי היום, מפני שהמנוף שהפך את העסקה להכרחית נעלם.

אין זה אומר אחידות באמונה, והייתי מתנגד לכל ניסיון כזה. קהילות יכולות לשמור על אמונתן, מנהגיהן, שפותיהן ואורח חייהן. מה שאינן יכולות לשמור, תחת משטר שמסוגל באמת לאכוף את החוזה שלו, הוא מערכת חינוך נפרדת שמלמדת את הדור הבא לדחות את החוזה. ההבחנה היא בין לחיות אחרת, שזו זכות, לבין לגדל ילדים מחוץ לקרקע המשותפת, שזו פרישה חלקית שהמדינה הייתה חלשה מכדי לסרב לה.

להחזיר אנשים פנימה

יש לזה קריאה אופטימית, ואני חושב שהיא הנכונה.

מיעוטים יוצאים מהחוזה כשהחוזה אינו נאכף, ונשארים בו כשהוא נאכף. זו אינה טענה על אופיה של קבוצה כלשהי; כך תמריצים פועלים. משטר שהיה מסוגל להחזיק את הקו היה מגלה, אני משער, שרוב חברי רוב הקהילות מוכנים בהחלט להיות בתוך מדינה שמתייחסת אליהם כמשתתפים מלאים ומצפה לאותו הדבר בתמורה. היציאה החלקית מעולם לא הייתה העדפה עמוקה. היא הייתה העסקה הטובה ביותר שהייתה זמינה, שהוצעה בידי משטר שלא יכול היה להרשות לעצמו להציע דבר אחר.

שנו את המשטר והעסקה משתנה איתו. זה הטיעון: לא נגד מישהו, אלא בעד מדינה חזקה דיה שאיש לא יצטרך לנהל משא ומתן על הדרך החוצה ממנה.